פודקאסט # 33: שלח-לך

The transcription is a conversation discussing the story of the spies sent to explore the land of Canaan. It mentions the different perspectives and interpretations of the story and how stories can change over time. It also touches on the importance of optimism and belief in oneself, as well as the power of truth and the dangers of propaganda. שלום שלומו. שלום אלישה. שלום לכולם, אנחנו מקווים שאתם בטוב. אנחנו עם פרשה מדהימה מדהימה. מדהימה. כן. פרשת שלח לך, היא גם נקראת לפעמים שלח, אבל הרבה לומדים את זה כשלח לך. פרשת המרגלים הגדולה. פרשה מספר 37, ארוכה, יש 1540 מילים, אבל רק שלוש מצוות. הפרשת חלה, לעשות ציצית, אבל מה שמופיע בשמה, לא לזנות אחרי הלב שלנו, אחרי הרצונות הלא תקפים של הלב, אלא בדרך הישבה, בצורה קשה. והמרגלים, הסיפור של המרגלים עמוק, מעניין, וכרגיל יש לך זווית חדשה, כשאתה אומר, איך יודעים שאתה מתבגר, שאדם מתבגר, כשהוא מתחיל לסנגר על הסרט המרגלים. מה הכוונה, אילי, שלמה לסנגר על המרגלים, שלפי התורה, הם חתוך, חטא המרגלים, זה כתוב. מה? כתוב שחור על גדי קלף. אז אולי רק נסביר, כאילו, אם לא כולם מכירים אולי את הסיפור טוב, אז הגענו, הגענו לגבולות הארץ, הגענו, אנחנו בנגב, באזור הנגב, כבור שנה ושלושה חודשים, אולי ארבעה חודשים מאז יציאת מצרים, הגענו. וקורה כאן איזה משהו מאוד מאוד מוזר, באמת מוזר, שאלוהים מצווה את משה לשלוח מרגלים לטור את הארץ. זה כמו שאומר, ומשה הוא זה שנותן להם את ההנחיות. ההנחיות מאוד מאוד בעייתיות, אני מנסה בדרשה להסביר שבעצם החטא הוא לא של המרגלים, הוא של משה, בהנחיות שהוא נתן. לא ברור למה אלוהים בכלל מבקש לשלוח מרגלים, אז זה גם לא השמטו של משה, כי משה, אלוהים לא אמר לו מה לשאול, רק תשלח מרגלים שלטורו את הארץ. עכשיו, אלוהים לא זכוק להנחיות, בני אדם זכוקים להנחיות. אוקיי, נטור את הארץ, מה את רוצה לדעת, איזה מידע? ומשה אומר, ספרו לי איך נראית הארץ, איך האנשים שמה, האם מבוצרים, לא מבוצרים, וכן הלאה. אם הארץ טובה או לא טובה? הוא שואל שאלות, וגם מקבל תשובות, הוא מקבל תשובות שהוא שאל. ואני רק נגיד בסוגריים, שסיפור המרגלים יופיע עוד פעם בספר דברים, ובארבעים שנה מאוחר יותר, או שלושים ושמונה שנים מאוחר יותר, כשמשה בעצם מספר לצאצאים של המרגלים האלה, מספר להם את סיפור המרגלים, ולמה הטיול שנתי שלנו נמשך כל כך הרבה שנים. ושמה הסיפור שונה לגמרי, שמה מי שבכלל ביקש לשלוח מרגלים היה העם, ומשה חשב שזה רעיון טוב, ואלוהים מסכים איתו. כך שבכלל הסיפור ממש ממש אחר, וזה מאוד יפה, מאוד מאוד יפה שיש שתי גרסאות שונות לגמרי, וגם זאת תקפה, וגם זאת תקפה, ומי שרוצה ככה להבין על זה אולי טיפה יותר, מוזמן גם לשמוע את הפודקאסט באנגלית. ובכלל להגיד שהפודקאסט בעברית ובאנגלית, יש כמובן השקה, אבל הם מאוד מאוד שונים. לפעמים אנחנו מתייחסים לדרשות שמשונות לגמרי. הדרשה הזאת ששלמה משוחח עליה היום, שאנחנו משוחחים עליה היום, היא מספר היקה. מה שאני מאוד אוהב להשאר, אתה מסביר לנו שסיפורים משתנים. הסיפור בדברים המרגלים שונה מהסיפור בפרשת לך לך. זה קורה אצלנו גם בחיים. יש לנו זיכרונות, אנחנו זוכרים דברים, וכל פעם שולפים את זה מההארדיסק, מהמוח שלנו, חושבים על זה ומחזירים. וכל פעם שזה קורה, ששולפים ומחזירים, שולפים ומחזירים, אנחנו משתנים אותו. הסיפורים שלנו הולכים ומשתנים. זה אפילו תרפיה, כי על ידי שינוי הסיפור אתה יכול לרפא את עצמך ממשהו כאוב, מטראומה. אז זה עוד לקח מהתורה. כשיש סיפורים בתורה והם מסופרים במקומות שונים, והם שונים, וזה בסדר גמור. יש הרבה פנים לזה, אבל בין היתר מה שאתה אומר, אפשר להסתכל על כל סיפור מזוויות שונות. בכל זווית הוא נראה אחרת. רק הקדוש ברוך הוא אחד ורואה את הכל כאחדות אחת גדולה. אנחנו לא. אנחנו חיים בעולם של דואליות, של שניות. אז אנחנו כל פעם רואים את הדברים מזווית אחרת. אני חושב שכל ההגישה הנרטיבית, ה-CBT, מאוד מבוסס על זה. אבל לחזור קצת על השאלה הראשונה שלך, על למה לסנגר על המרגלים, ולמה זה סימן לבגרות. מאוד שמחתי לי. אני לא קראתי את זה מאז שהספר יצא, ואני אוהב את זה. אני חווי. אני אוהב את מה שכתבתי שם. זה לא קורה הרבה, אבל הפעם ממש ככה. מטה, המרגלים האלה הם מאוד מאוד אנושיים. הם נשלחו משימה. הם עמדו במשימה הזאת. ואף אחד מאיתנו לעולם לא עומד אובייקטיבי מול העולם. אין דבר כזה. אין דבר כזה. כולנו. הרי הסיפור של הכישלון הנוראי של ה-7 באוקטובר, הסיפור הנוראי של ה-6 באוקטובר, 1973, 50 שנה קודם, זה בעצם חל המודיעין ששגע גם פה ושגע גם שם, והוא ישגש שוב. זה חלק מהסיפור. אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים לראות מכוכה, באמת, את הריאליה, את האמת. יש לנו קונספציות. אנחנו לא יכולים שלא לחיות בתוך קונספציות. אין אדם שלא חי בתוך קונספציות. אבל נגיד רגע אחרת, אני חושב שאפשר לחיות ללא קונספציות. אבל אז אתה לא בקומוניקציה עם אף אחד. כדי להיות בקומוניקציה עם מישהו, בלי לשים לב בכלל, יש לך קונספציה על מיהו. ואם אתה רוצה להיות באמת סגור, כמו בשיר של סיים וגארפון, כאילו, אני רוק, אני גם הייתי רוצה להיות איזושהי סלע על עדן החלון, שאין לו רגשות והוא ככה מנותק לגמרי. ברגע שאנחנו באינטראקציה, יש לנו קונספציות. רגע, הוא אוהב אותי, הוא לא אוהב אותי, מה הוא חושב עליי? האם אפשר לסמוך עליו? אם אי אפשר לסמוך עליו? רגע, מאיפה הוא בא? מה צבע? אור שלו? איזה דת הוא? ואנחנו נעלים בקונספציות. אבל אני חושב שלסנגר עליהם, לבוא ולהגיד, הם עשו בדיוק את מה שמשה ביקש מהם לעשות. ואני רוצה אפילו להמפיש את זה עוד טיפה. כשהם מתארים את הארץ, אין מחלוקת בין עשרת המרגלים האלה לשני המרגלים האחרים, לגבי העובדות. הם שניהם מסכימים שהארץ הזאת מדהימה. ארץ עבד חלד ודבש היא נהדרת. אין למחלוקת על הפרטים שהארץ הזאת גם מבוצרת היטב. האנשים פה ענקיים, יש פה פלישתים, וחיים במבצרים. ועל זה אין ביקוח. הביקוח הוא האם אפשרי לנו? האם אנחנו מסוגלים לנצח מלחמה הזאת? או לא מסוגלים לנצח מלחמה הזאת? וכאן יש פה כמה דברים מאוד משמעותיים. קודם כל, אנחנו יודעים היום, ואנחנו דיברנו לפני שהתחלנו את השיחה שלנו, דיברנו על תת אלוף בריק, נכון? תת אלוף בריק. תת אלוף מילואים בריק. שמאוד מאוד הפחיד את עם ישראל לפני תחילת המלחמה. אנחנו לא מוכנים לקיבוש של עזה. ואנחנו קבשנו את עזה. קבשנו את עזה, עכשיו נרגו חיילים. זה מאוד עצוב. ובאופן יחסי, פחות חיילים ממה שאני חשבתי, שאנחנו נאבד, וכל חייל הוא עולם מלואו, וכל חייל זו טרגדיה גדולה. כרגע אומרת אותו דבר לגבי לבנון. בשום פנים באופן רדכולט בלבנון, זה יביא לחורבן מדינת ישראל. עכשיו, למה אולי הוא קטונטי? אין לי מושג מה נכון, מה לא נכון. אין לי שום מידע. אבל אנחנו יודעים שבזמן אמת, אנחנו מתחברים לכוחות, שאותן אי אפשר לספור ולמנות. זה לא עניין של סדק, של סדרי כוחות. זה עניין של עם איזה רוח פנימית אתה מגיע. אנחנו יודעים שאדם, אנשים ש... ויקטור פרנקל מספר, על איך שכשהוא הגיע לאושוויץ, כשהסירים הוותיקים יותר, ככה הורידו את האנשים מהקורונות, וחלקם כבר היו מתים, חלקם היו מעולפים, והיה להם הומור שחור, ככה ביידיש. ודווקא ויקטור פרנקל, אני לא חושב שידע יידיש, אבל ידע גרמנית, הוא מאוסטריה. והסירים הוותיקים, חלק מההומור השחור, היה לראות מי ישרוד ומי לא ישרוד. הם גם ידעו שהסירים האלה עומדים לפני הסלקציה של מנגלה, וויקטור פרנקל עוד לא ידע את זה. אז הוא קלט שאומרים עליו, אה, החנון הזה אין לו שום סיכוי. הוא היה ככה דוקטור צעיר ב-25, משהו כזה, ככה זה היה תסיים דוקטורט שלו, וככה הוא לא היה ג'באר, הוא לא היה, הוא לא אמור היה לשרוד את השואה. והוא מציין בעצמו בספר, רוב הג'בארים האלה שפינו את הקרון, לא שרדו את השואה. והוא, החנון הזה, שרד את השואה, כי הייתה בו רוח, הייתה בו רוח. והרוח היא זאת שבעצם הביסה מבחינתו את הנאצים. אז לכן, אני יכול להבין את בריק, בריק מדבר על ברמה צדרי כוחות, וכמה ימי חודשי אימון היו לנו וכו'. יכול להיות שברמה העובדתית הוא צודק. אבל כמו ששני הרגלים האחרים באים ואומרים, ופה אני רוצה לחזק את דעתם, שאם אנחנו נאמין שאנחנו מסוגלים, אני לא רוצה להיות יותר מדי פשטני ויותר מדי רדוד, אבל אם אנחנו מאמינים בעצמנו, מאמינים ביכולות שלנו, מאמינים שאנחנו נצליח, הסיכוי, סיכוי מאוד סביר שאנחנו נצליח. אם אנחנו לא מאמינים בעצמנו, אז הסיכוי הוא הרבה יותר נמוך. אני מאמין, מסכים במאה אחוז, ולכן אלישה שוררת פסימיות רבה בארץ עכשיו, וזה מובן, אבל אנחנו צריכים להילחם לא רק נגד האויב, אלא נגד האויב הפנימי שזה פסימיות. כי מי היה מאמין כשבן גויון הכריס על המדינה, מדינה קטנה, 600 אלף יהודים פה, מול 22 מדינות ערב וכוחות וכולי, בלי נשק, בלי כלום, מי היה מאמין שאנחנו נסחוד? וחלק מאיתנו גם לא ככה אמינו. אגב גם בסינגופור, כשהם הכריזו על עצמאות, לא אמינו כל כך שהזרדו, ואנחנו עזרנו עליהם, שלחנו צנחנים, והם זוכרים את זה. אז כן, האופטימיות היא לא רק רגש, היא נשק במובן מסוים. משהו שלמדתי שדי הדהים אותי אלישה, רוסטרי ג'רנל פרסם הדלפה של אימרות של יחיה סינואר, מילים שלו על המצב, ובין המילים שפרסמו, אני מאמין שזה נכון, זה אמת, סינואר אמר, אני רוצה שאנחנו נהיה קרבלה חדש. מה זה קרבלה? קרבלה זה בדת השיט. קרבלה זה מקום שחוסיין, הנכד של מוחמד, נהרג במערב עם הכוחות שלו, והרגו המון אנשים, וזה הפך לאמונה אצל השיעים, אמונה של קורבנות. שכמו שחוסיין היה קורבן, הם קורבנות, ויש טקס שהם מרביצים לעצמם עד זוב דם, וזה למעשה הרוח שלהם, החיפוש אחרי המוות של קורבן, של שייד, של קדוש מעונה, וסינואר הוא סוני, הוא לא ראושי, אבל הוא מאמץ לעצמו את ה-Vectomology, את הקורבנות הזאת של הדת השיט, והחיפוש אחרי מוות, וההקדשה של המוות. ואנחנו היהודים מאמינים בחיים, לקדם את החיים, להיות ברכה לעולם. זה הבדל ענק. אני רוצה לצטט משהו שמצאתי. אני מאמין שהתורה היא הספר הכי נפוץ, הכי משמעותי בעולם, ממש אי פעם, בגלל הנרטיב, בגלל הסיפורים הנרטיביים. יש ספר של צבי אדר, זה אשן, מ-59. אשן מאוד. The Biblical Narrative, הנרטיב של התורה. הוא כותב שהעם, עם ישראל, היה צריך להתעלות, להתעלות ולחיות חיים של אמת, זה ציטוט, כדי שאומות העולם יבורחו על ידי היהודים. זה נכון. אנחנו פה, מאז אברהם קיבל את הציווי הזה, להיות ברכה, אנחנו היהודים, משתדלים להיות ברכה, או לגויים להביא ברכה לעולם. וקשה להגיד שאחרים נוהגים ככה גם כן. במיוחד כלפינו. כן, כן, כן. כן, ככה ישבתי עם מישהי ככה מהקהילה, שמות, למרות שהכל טוב, הייתה פגישה נהדרת, ובאה מרצת הברית, והיא הראתה לי הודעה, וואטסאפ שהשכנה שלה כתבה עליה, אני לא אגיד יותר דברים מזהים, השכנה שהיא מאוד, היא מרצת הברית, מאוד פרוגרסיב, מאוד מאמינה באדם, בזכויות אדם וכולי וכולי, שזה ערכים מאוד יפים בעיניי, ובהודעה מאוד מאוד ארוכה, היא בעצם מונה את כל החטאיה של ישראל, כל החטאים של ישראל. עכשיו, ויקוזן בא בשם האמת, בשם, ושורה אחרי שורה, מילה אחרי מילה, זה גיבובים של כל כך הרבה שקרים פרופוגנדה, ודברים ככה ממש מזעזעים, שחלחלו במערב, ואנחנו, זה באמת האתגר הגדול שלנו, כשדיברת על האמת, היכולת לשאת את האמת, עכשיו כמובן האמת כפי שאתם מבינים אותה, לאף אחד מאיתנו אין בעלות על האמת האולטימטיבית, אבל אני חושב שאחת הסיבות, שההסברה הישראלית היא כישלון, זה מצער, והלוואי והיא תהיה טובה יותר, אבל הסברה הישראלית היא כישלון, כי אנחנו מאמינים שהאמת מדברת את עצמה, מה זאת אומרת? אתם לא רואים, אתם לא... ולא, אנחנו כל כך בטוחים בכוחו של האמת, בכוחה של האמת, שאנחנו פשוט לא מבינים את הצורך בפרופוגנדה ובהסברה, ולכן אנחנו כנראה תמיד תמיד נציד במלחמה של התעמולה, ולעניות דעתי, אני רוצה להגיד משהו מאוד מאוד קשה, ואני אומר את זה מתוך דעה שהיא מבוססת על לא מהדברים, לא צריך להסכים איתי כמובן, אבל אני חושב שהתעמולה המוסלמית היום, ולא רק היום, היא מבוססת הרבה על שקר, שהשקר זה לא רק דת שמקדמת את המוות, האסלאם היום כובש את העולם באמצעות השקר, ומי שפתח לו את הדלת, היו אנשים כמו טראמפ למשל ואחרים, שהפכו את השקר ללגיטימי, שאין יותר אמת, ובמקום שבו אין יותר אמת, האסלאם פורח. במקום שבו אין יותר אמת, היהדות קורסת. בסופו של דבר, האמת תנצח. בסופו של דבר. זה רק אחרי שיגרם כל כך הרבה נזק, כל כך הרבה צער, ההתאסלמות של הרבה אנשים במערב, מה שההתאסלמות, לא רק אימוץ הדעות נגד ישראל, מה שההתאסלמות, הם פשוט, בגלל שהם לא יודעים ערבית, הם קונים מידע כל כך כל כך שקרי ומעוות. ואחד הדברים המעניינים שהאסלאם עושה היום במערב, זה שכל פעם שהוא מזהה איזשהו טרנד במערב, אומר, אה, כן, כן, כן, הקוראן מדבר על זה. והכל דרך סילוף. הכל דרך סילוף. ורוב האנשים במערב, פשוט הם לא מאוד מחויבים לאמת, ולא מוכרבים לחקר האמת. קל להם, נוח להם, מה שנשמע להם טוב, נשמע להם נעים, נשמע להם ככה מנחם. וזה הרסני, ואנחנו לפני תקופה לא פשוטה. לא פשוטה, באמת, בסוף בסוף. האמת בסוף תמיד מנצחת. אבל זה בסוף. אז כאן נולד שאלה, אלישה, אתה אומר הרבה, ואני מקבל את זה, שזו ציטוט, הכל אלוהים. הכל אלוהים. איפה שאנחנו מסתכלים, החוצה, פנימה, הכל אלוהים. אבל אלישה, אני חושב שאתה תסכים, לא הכל נעשה על ידי אלוהים. כי יש לנו רצון. לבני אדם ניתן רצון חופשי. לפעול. אז כשאנחנו מסתכלים בעולם, שהוא בלאגן גדול, וקאוס אינסופי, והקאוס הולך וגדל. ואולי יהיה רע יותר, לפני שהדברים מסתדרים. איך זה מתיישב, שהכל אלוהים, אבל לא הכל נעשה על ידי אלוהים. וזה מתנגש עם עיקרון פסיכולוגי, ופסיכולוגיה מצאו, באנגלית, Fundamental Attribution Error. הספייה שזוכפת, זוכפת הכל, לסיבתיות, לסיבה מסוימת. כי קורים דברים, קורים דברים בהקראי, או שאנחנו לא יודעים למה. הבן אדם מחפש סיבה, הסבר, ופשוט לא יודע למה. הוא מחפש סיבה, הסבר, וכשקשה לנו, כשיש אירועים, ואנחנו לא מבינים מה גרם להם, אנחנו נמציא סיבה. אמת או לא אמת, בדרך כלל לא אמת. ממציאים, ממציאים כל מיני. אז איך זה מתיישב, באמונה שלנו, שהכל אלוהים, בעולם הנפלא שלנו, אבל לא הכל נעשה, על ידי אלוהים. תשמע, שלמה, אתה נוגע עכשיו, נגודה פילוסופית, הכשב יותר, הכשב יותר, ביהדות ובכלל בחקר הדתות, של שמה ישראל, השם אלוהינו, השם אחד, הכל אחד, אז הכל כמובן אלוהים. איך זה יכול להיות? אז מה אנחנו באים וטענות לפי סינואר, הכל אלוהים, גם הוא רצון השם. אז ברמה פשטנית, כן, כן, כן, הכל אלוהים, הוא רצון השם. אני חושב שאולי אפשר להגיד, שכל דבר הוא בעצם תלבוש, גם דיברנו על זה שבוע שעבר, אם אני לא טועה, כי זה בסוף תמיד חוזרים לשאלה הזאת, שבעצם, האלוהות מתלבשת בעין ספור לבושים, ויש לנו כל הזמן בחירה חופשית, לבחור את הלבוש. עכשיו, גם הלבוש הוא אלוהי, לכן, התורה, זה ברור שמדברת על בחירה חופשית. ובחרת בחיים. הנה, אני נותן לך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע. בחרת בטוב, ובחרת בחיים. עכשיו, אלוהים נותן לנו גם את זה וגם את זה. ואנחנו, ישנו חופש בחירה מלא, לבחור. כי הנה כל הלבושים, והם כולם אפשריים. זה הפרשנות היפהפייה, של הכל צפוי ורשות נתונה. שאנשים לפעמים לא מבינים את זה. הכל צפוי, זה נשמע כמו, בלבול מאוד גדול. הכל צפוי, כאילו מין גורל, כביכול, ורשות נתונה. אם הכל צפוי, אז מה הרשות נתונה? איזה בחירה יש פה? כי הכל היה צפוי. אז פרשנות מאוד מאוד יפה, היא שהכל, אולי אני בטוח שגם דיברנו על זה כבר, הכל צפוי, צפוי לא מלשון, הכל הולך לקרות. אלא הכל יכול לקרות. הכל הוא צפוי מלראות. הכל אפשרי. הכל אפשרי. כל האופציות אפשריות. והרשות לגמרי נתונה, לאיזה אפשרות אתה בוחר. ואני חושב שיש משהו נכון להגיד, בדיעבד, הבחירה שבחרנו, הייתה, זה נכון להגיד, מתוך מקום של חמלה גדולה, שכנראה לא יכולנו לבחור אחרת. בדיעבד. אבל לתחילה, כשאנחנו מסתכלים קדימה על הדברים, הרשות היא, היא בידינו לעשות כמיטב יכולתנו, יש ביטוי דתי שאני מאוד אוהב, השתדלות. למה נשאר לעשות? השתדלות. אבל הכל צפוי, הכל אפשרי. אתה יכול לבחור בדרך הזאת. בכל דרך היא אופציה בעולמו של הקב". בעולמו של האחד. אבל יש לך בחירה חופשית, מלאה, מלאה, או באופציה נכונה, ולא אומר, תבחרו בחיים, תבחרו בטוב. כלומר, כאילו אומר לנו, אני נותן לכם מדד. האם הבחירה שלכם מגדילה את החיות? מגדילה את החיים? או שהיא מגדילה את המוות? ואני חושב שרוב הישראלים, רוב מוחד של הישראלים, לא שמחים על האפשרות של לרסק את עזה. זו לא בחירה ראשונה שהייתה לנו. רוב הישראלים היו לנו אפשרות לבחור בין לחיות בשלום, אבל שלום אמיתי, בינינו לבין הפלסטינאים. אם היינו יהודים, כי היה ניסיון כזה, אם היינו יהודים שתהיה מדינה פלסטינאית שוחרת שלום שמכבדת זכות קיומה של מדינת ישראל, כבר היינו בסרט הזה, נתנו לזה צ'אנס. אז היינו מעדיפים את זה על פני להחריב את האויב. זו לא דרכנו. אבל יש רגעים בחיים שבשביל לבחור בחיים אתה חייב גם לצאת למלחמה. כמו שהציעה למלחמה שבה יש הרוגים, אין דבר כזה מלחמה ללא הרוגים. אין דבר כזה מלחמה ללא חפים מפשע שנפגעים. אין דבר כזה. אבל אם אתה בא בשם ובחרת בחיים, אז זה מחיר שאתה צריך לשלם אותו, ואתה משתדל שהקורבנות יהיו כמה שיותר מצומצמים. אבל אם אתה מחליט שאתה לא מוכן ללחם בשום פנים ואופן, בנסיבות מסוימות, זה אומר שבחרת במוות. נכון. אולי לי שבנושא יותר קל. הנושא של חלה. יש שלוש מצוות בפרשה, ואחד מהמצוות זה להפריש חלה. מה זה להפריש חלה? כששתי הופעה חלה, חינה חלה, היא תמיד מוציאה קטע קטן, חלק קטן, וזה לא לאכילה, זה בשביל הכוהנים והלווים, כאילו זיכרון ההפרשת חלה, כפי שעשו במימד תמידה שלה. ומעניין, המילה חלה, הסבתא שלי, דוברת יידיש, לא אמרה חלה, אמרה קויליץ'. ביידיש, חלה זה קויליץ', קויליץ' זה קויל, זה השילוב הזה. למה השילוב? למה אנחנו קולעים את ה... אה, כאילו הצמא, זה כאילו הצמא בעצם. בדיוק, הצמא. למה אנחנו קולעים את החלה? כי בית המקדש, עשו את זה ככה, עם טוויסט כזה, מהמבצק בשביל הכהנים והלוויים, ואנחנו זוכרים את זה, מזכירים את זה, דרך הקליעה של החלה. אני חושב ש... תחשבו להגיד, מי שמקשיב, אתם לא רואים את תנועות הידיים של שלמה, הוא ככה, סופת הגוף שלו ככה, מסביר את מה שהוא, מסבירה את מה שהוא אומר. אז כאילו, כשהם היו לוקחים את החתיכה הזאת, הם היו בעצם עושים מין טוויסט כזה, בעצם מסובבים קצת את החלה, כדי להוריד את החתיכה הזאת, וזה היוצר את מה שלימים הפך להיות כאילו הצמא הזאת. בדיוק. זה כל כך יפה כי אשתי סבתא, רב סבתא, סבתא רבתא, עם נכדות, מכינה את החלה, והן לומדות, וזה עובר מדור לדור, ולא בטוח שכולם מבינים את המשמעות של הקליעה הזאת, שזה למעשה סכר בית המקדש, ומה שצלמו לכהנים וללווים. כן, יפה. אפשר גם לראות את זה, איך אנחנו מעבירים מדור לדור מסורת, ואז אנחנו מאבדים את הסיבה המקורית למסורת הזאת, נשארת רק המסורת, ואז אנחנו מדביקים לכל מיני הסברים חדשים. יש הרבה הסברים לקליאת הצמא, וסביר אינך שההסבר שאתה נתן היום הוא בעצם ההסבר ההיסטורי לצורה המיוחדת של החלה. אז יפה, כן, וזה בא מהפרשה שלנו, ואז אנחנו צריכים לסיים אני חושב, נכון? כן, אבל אני רוצה בכל זאת להשאף שאלה. כי חלה זה מנהג. יש משפט כזה, מנהג חזק יותר מההלכה. אני שומע את זה לא מעט. זה מצדיק הרבה מאוד מהמנהגים שעושים, שאין לזה ממש עוגן בתורה. מה דעתך, אלישע, על מנהג שהוא חזק יותר מההלכה? כן, זאת אומרת, אני חושב שהוא חזק יותר מההלכה שלאי באיזה מובן. לא במובן החוקתי, אלא במובן שהוא נטוח חזק בתוכנו. אני מכיר אשכנזים שהם חילונים לגמרי, אבל הם כן מטפידים על לא לאכול חמץ הפסח, וביד שהם אשכנזים, למרות שהם גרים בישראל, שבו אנחנו כבר קיבוץ גלויות אחד מקסים, הם עדיין מקפידים לא לאכול קטניות בפסח. וזה הרי מנהג, ואפילו פרשנים באו ואמרו, זה מנהג שטוט, אין שום מניעה כבר, דיברנו על זה בעבר לפני פסח. אבל המנהג הזה מושרש כל כך חזק, שאנשים קשה להשתפר מזה. אז אני חושב שזה יותר אמירה של אני רוצה להגיד שני דברים. מאוד יפה שסיפרת איך אשתך, שהיא גם אשתך, היא גם אימא, היא גם סבתא, היא גם סבתא רבתא. שאחד הדברים המרגשים ביותר שהיא עושה זה שהיא מלמדת הנכדות שלה, אני לא יודע למה לא את הנכדים, אבל זה סיפור אחר. גם נכדים. גם נכדים. אוקיי, מצוין. איך להכין חלה, והפרשת חלה, וכולי וכולי. ו... תראה איזה יופי זה. איזה דבר מדהים, שבעצם המנהג של אשתך, של שורנה, שגם היא קיבלה את זה מאמא שלה ומסבתא שלה, שהיא מעבירה את זה הלאה, והחיים שלו נעשים כל כך הרבה יותר עשירים בזכות זה. אני חושב שהמנהג הזה, מנהג שהוא כבר מפסיק להביא ברכה, אז אפשר לבדוק אותו ולבחון אותו מחדש. בניגוד להלכה, שזה יותר מסובך. אבל באמת, למנהג יש כוח מאוד מאוד גדול. מנהג נותן לו שמין איזה פולקלור, ופולקלור מאוד חשוב. אנשים נטולי פולקלור הם אנשים שמנותקים, והפולקלור הוא מוסיף עומק רגשי ותרבותי ואסתטי מאוד משמעותי בחיינו. משכים, 100% אז נאחל לכולנו שתהיה בנו חמלה על עשרת המרגלים נאחל לכולנו שנדע להתייחס ברצינות למסורות של הורינו והסבתות שלנו ואולי אפילו גם להעביר אותם הלאה, וליהנות מהבורשה, מהמורשת העשירה שזכינו בה. וללמוד כפי שאלישה מלמד אותנו כל פעם לי לחשוב מחדש אפילו כשהתורה אומרת חטא מרגלים בכל זאת, אולי אפשר להצלוח נהם. כן, בהחלט, בהחלט. שלום לכולם, להתראות. שבת שלום.