פודקאסט # 36: פרשת בלק

The podcast discusses the concept of blessing and fear. It explores how fear can hinder our ability to bless others and the importance of overcoming fear to be a source of blessing. The story of Balak and Balaam is used as an example of choosing blessing over curse. The conversation also touches on the idea of blessing the entire planet and all living creatures as a way to show respect and gratitude for the world we live in. The host reflects on the beauty and complexity of creation and the responsibility humans have to be a blessing to the world. The podcast concludes by emphasizing the importance of understanding what it truly means to be a blessing and how it can be challenging to navigate between honesty and encouragement when interacting with others. שלום שלומו, ושלום לכולם, אנחנו עם פרשת השבוע, פרשת בלק, פרשה מדהימה, פרשה כסומה שמספרת על קוסם, הקוסם מהמזרח, ואני תהיתי אם יש קשר אגב בין הקוסם הזה מהמזרח לקוסם מארץ עוץ, שגם הוא היה במזרח, ויש הרבה דימיון בין הקוסם מארץ עוץ לבלעם הקוסם. נראה איפה שלומו ייקח את השיחה הזאת ונראה אם זה ישתלב. תכף אנחנו נתייחס לדרשה של חייל אישה מהספר מי ואייקא, אבל משהו מעניין מהרב סאקס. הרב סאקס מתייחס לבלעם, פרשת בלק היא פרשה של פנטזיה, של חמור שמדבר, אבל יש פה משהו מעניין. לפי רב סאקס, תגלית נשתה, תגלית ארכיאולוגית נשתה ב-1967. הייתה חתימה על מקדש בדר-אללה בירדן, וזה התייחס לחזון של נביא, של כהן בשם בלעם. זה המקור המוקדם ביותר בארכיאולוגיה של אדם פרט שמוזכר בתורה. היה אדם בשם בלעם שניבא. עכשיו, לי זה לא כל כך חשוב, עיקר הסיפור והמטופוע כמו שאתה אומר, אבל בכל זאת זה מעניין. יש עידוד שבאמת היה אדם כזה. אז אלישר, הדרשה שלך מעלה שאלה בכותרת. אגב, מצאתי שזו טכניקה טובה למשוך עניין של אנשים בכותרת להציג שאלה במקום משפט. אני עושה את זה גם כשאני מלמד. אני מתחיל בשאלה ומיד תופס את הקהל ומתקשר אליהם, נקשר אליהם ונוצר שיח. זה תמיד יותר מעניין. והשאלה שאתה מציג בדרשה היא, האם אנחנו בוחרים לברך? עכשיו, הסיפור של פרשת בלאק, כמובן, בלאק בא לקלל ובמקום זאת מברך, אדם ישראל. בלאם, כן. בלאם, בלאם עושה. אבל אלישר, מתברר לי, במשך כל שנות חיי, זה לא כל כך פשוט לדעת מה זה לברך. למשל, האם זה לברך כשאני מעודד את הנכדים שלי? הוא אומר להם כמה הם טובים, חכמים וספורטאיים וכו'. גם כשלא, זה מברך לעודד? או האם זה לברך כדי להגיד את האמת, לדבר בין אותם, לעמוד מול המציאות כמו שהיא? מה זה לברך? זה כל כך קשה לדעת לפעמים. גם לך זה נראה ככה? כן, כן, כן, לגמרי, בוודאי, בהחלט, שאלה נהדרת. נורא קל להגיד, ויהיה ברכה, אנחנו מדברים על זה הרבה. זה גם הוזכר כאן בדרשה. זה הדרשה, אגב, שלמה לקחת הדרשה מהספר, מספר היקה, לאלה שאוהבים לראות בדיוק על מה אנחנו מדברים, מאיזה מקור. אז זה לקוח מתוך הספר. אבל כן, כן, מיוחד באמת, אתה הזכרת את הנכדים, אני יכול להגיד ככה, עם הבן שלי, האם, רגע, להיות עכשיו קשוח ולהציג גבולות מאוד ברורים, האם זאת הברכה? או להיות לגמרי אוהב, מחבק, חסד ורחמים ומפרגן, האם זאת הברכה? איזה משני הדברים בעצם יועילו יותר, יביאו יותר ברכה? זאת שאלה באמת ענקית. כן, אגב, אני טוהה לפעמים. שרון, האשתי, היא מומחית לפסיכולוגיה, לטיבוב בילדים. היא עובדת עם ילדים, מנסה לעזור להם. ואני טוהה, אלישה, כדי להיות נגר, כדי להיות שרב רב, אתה צריך תעודות. כדי להיות חורה, כל אחד יכול. ולא כל אחד יודע להיות חורה, אלישה. כאשר יש ילד צרות, לרוב זה קשור להורים. אז כן, לברך בגידול ילד, וואלה, זה משימה קשה. כן, כן. אז, כן, הברכה של בלעם, היא ידועה, היא בסידור שלנו, בתפילת הבוקר, מה טוב הוא עליך, יעקב. ואני חושב, אלישה, שזה את האותי משמע. מה, באמת, מה טובו האוהלים של בני ישראל, ואני אסביר. רגע, אולי, אני רק ארגע, שנייה רגע את הקונטקסט. כן. אז בלאק הוא מלך מואב. כן. ובני ישראל, בדרך כלל, ממצרים לארץ קנן, חונים כבר הרבה מאוד זמן בערובות מואב, ככה למרגלות ההר, אזור ים המלח. ובלאק לא יודע איך להיפטר מהם. וכי הוא יותר חלש מצבאית, אז הוא מגייס את הקוסם המפורסם מהמזרח, את בלעם, שבו הוא יכלל אותם, יהפוך אותם לקלים יותר, כלילים יותר, וכך הוא יכול להעיף אותם ולגרש אותם. ואחרי מסר מתן שלם, שבו, בעצם, הכסף מנצח, ובלעם, עבור ביץ הכסף והרבה אגו, ככה מגיע לכלל את עם ישראל. אבל התנאי שלו הוא שהתנאי שאלוהים אומר לו ואומר לבלאק, מה שאלוהים ישים בפי אותו אני אגיד. אז אנחנו בסופו של דבר, הסיטואציה היא שבלעם הקוסם עומד שמע על הערים, כל מי שמכיר את הנוף עומד שמע על ההר, מסתכל למטה ורואה את מחנה בני ישראל, ורואה את האוהלים. ומה הוא רואה אלישע? הוא רואה אוהלים. עכשיו, בני ישראל הם נבדים, הם בדואים. מי שביקר פעם בכפר בדואי, זה לא המקום הכי מסודר בעולם. בלעם מסתכל מלמעלה, והוא רואה סידור למופת. הוא רואה מלבן, בתוך המלבן יש את המשכן, את עול מועד. מסביב, כל צד, שלושה שבטים, שלושה, שלושה, שלושה. סידור מופתי, אוהלים מסודרים. יהודה במזרח אגב, מקום מועדף. יהודה שבט חשוב. אבל הוא רואה מה טוב אוהליך. איזה סדר מופתי יש, והם שני מיליון אלישע. זה עם, זה עם רציני, ועם שהיה שבאבים, אנשים עבדים, בלי משמט. ועשו מהם צבא וחברה מאוחדת, מסודרת, עם משמט, עם שופטים, עם סדר, עם מנהיגים. אז אכן, מה טוב אוהליך, פיזית, יש שם סדר. אני חושב שזה, אפשר לקבל את זה כפי שהוא ראה אותם. ומישהו אמר לי, אני חושב שזה נכון, אנחנו נוסעים בכביש, מסתכלים בצד ויש פרדס. איך אני יודע אם זה פרדס של קיבוץ, או של כפר ערבי? פרדס של קיבוץ, העצים מסתדרים כמו חיילים, שורה שורה, במדויק. הפרדס של כפר ערבי הוא יפה, מסודר, ועקראי כזה, לא בשיעות. אגב, אתה חושב שזה נכון, מה שאני אומר? רואים את זה הרבה בכפרים, אפשר גם לשוות אוהלים ובתים. שמסתכלים על יישוב יהודי, הם מסתכלים מלמעלה. מסתכלים לפני שנה, שנתיים, דיברנו על זה גם באחד הפודקאסטים. אחד מהאנשים הנהדרים ששותפים לנו פה בקהילה, ועשה את הברמיצות של כל הילדים שלו, לקח אותי לטיסה בבאק-איי כזה, אוקדם הבוקר, וזה באזור ודיארה היה. אז מה שאפשר לראות, את המושבים ואת הקיבוצים, אפשר לראות את הכפרים הערביים. וכמו שאתה אמרת, גם לאלה וגם לאלה היה חן, היה חן רב. אבל, ללא שום ספק, הקיבוצים והמושבים נראו כל כך יפה מלמעלה, במובן הזה שיש שם ממש סדר מאוד יפה. רואים שמישהו פה תכנן את הישוב. בכפרים הערביים, למעצות, מעבר לזה שהיו מעט מאוד עצים, באמת, אתה רואה מין כאוס כזה, שגם לזה יש חן, אבל אני חושב שאתה בהחלט צודק. אז יש נקודה מעניינת, הרבה נקודות מעניינות, בדרשה שלך אלישה. ואחת מהן היא הברכה שאלוהים נתן בזמן הבריאה. ביום חמישי ברכה לחיות, וביום שישי הוא יצר בני אדם, אחרון אחרון, וגם בערך אותנו, בני אדם, באותה ברכה. אלוהים מברך את כולנו וברך אותם באותה ברכה בדיוק. החיות ובני אדם. וזה רמז, אלישה, זה נותן לנו רמז. אנחנו בני אדם יכולים להיות ברכה, אנחנו יכולים לברך, אם אנחנו נתייחס לכל ייצור חי בפלנטה שיש בו חשיבות. זה לא פלנטה רק בשביל בני אדם, זה גם בשביל החיות, הציפורים והנחשים והפרחים והעצים והג'ונגל. להתייחס בכבוד ולעשות ברכה עם הפלנטה. לא עשינו, זה הלקח האקולוגי. הרבה זמן לפני שהמדע האקולוגי היה נוצר, התורה מסבירה לנו את זה דרך הברכה של אלוהים נותן. כן, כן, כן. וכל פעם שאני רואה איזה ג'וק רץ אצלי בבית על הרצפה, אני נמצא בתוך הדילמה הזאת. אני לא יודע למה ג'וק כל כך מגעילים אותנו, בסך הכל זה עוד... למשל, אם אני רואה חיפושית, אפילו נקראת חיפושית זבל, אותה חיפושית שחורה, אני אאסוף אותה ואני אוציא אותה לחוצה. כל הכבוד. אבל ג'וק, אני לא עומד על זה. ואני מודה, בחטאיי אני מודה היום. אני בדרך כלל לא מצליח לחוס עליהם ואני מחסל אותם. אוקיי, אבל אלה ששתדל לך. ג'וק, קודם כל הוא בין אולי מיליון שנה. אבולוציה עשתה אותה בצורה נפלאה. היא שורדת, היא גמישה, יש לה חוסן. היא מתאימה למטבח, היא מתאימה לחוץ, לפנים. היא ייצור נפלא. זהו, ואני יודע את הצד אחד של המוח. היא יודעה את זה ואומר, מה, איך אני פגע? גם היה ספר נפלא. אני חושב שזה עולם הסודי של הדבורים, אם אני לא טועה. ספר נהדר נהדר. על אישה שהיא ככה, כנראה שלה איזשהו פיגור אולי כזה או אחר. אני לא זוכר את הפרטים. אבל היא הייתה, כשהיית ג'וק עם הבית, היא הייתה עושה להם כזה מין מסע של עוגיות כזה. סתם מין פירורי עוגיות כדי למשוך אותם החוצה. וככה היית מוציאה אותם. זה עבורי המון המון השראה. אז אתה אומר שבעצם, כבר בעצם סיפור הבריאה. הקב". הוא מבקש, בא ואומר, הכל מבורך. החיה מבורכת, האדם מבורך. ואתם עכשיו תמשיכו להביא ברכה לעולם. החל לי איזה שינוי, אני חושב, בתפיסה של בני אדם לגבי חיות. פעם היו מלכודות עכברים עם קפיץ. והיה אורג אותם, היה שובר להם את הגב. אין כזה יותר, אין להשיג יותר. אלה מלכודות שתופסות את העכבר, אבל חי. ואז אפשר להוציא אותו מהעיר רחוק. יש לנו עכבר לא רצוי, אצלנו בבית, בבוידם. ויש לי מערכת כזאת עם דבק. הוא דורך על הדבק ונתקע. ואז אני יכול לתפוס אותו ולהעביר אותו למקום פחות נוח, פחות מפריע. אז חל איזה שהוא שינוי, לא לגמרי, אבל אנחנו לומדים. לומדים שכולם מבורכים ולהתייחס לפלנטה לכל ייצור חי בכבוד. כן, אפילו, אפילו נחשים. הנחש הוא גם כן דמות הרי מגן עדן בסופו של דבר. ויש איבה בין האישה או בין האדם בכלל לבין הנחש. היום במינת ישראל, זה ממש נהדר, הנחש הוא חיה מוגנת. לוקד נחשים, לא בא להרוג את הנחש, הוא בא לתפוס את הנחש. ועל פי חוק הוא חייב לשחרר אותו בטבע. וזה דורש מאיתנו כזאת התגברות על יצר, יצר נקמה, יצר פחד, הרבה מאוד יצרים כדי להציל את הנחש הזה מהכחדה. אתה יודע, נחש זה ייצור נפלא. לנחש יש מנגנון בתוך הראש, בתוך האף. זה מנגנון שיש בו סנסור לחום. הוא יכול להרגיש חום ממחק רב, והוא מתבייט על התרף, על האכבר בעזרת הזאת. יש חברה ישראלית בשם אל-אופ, ואל-אופ הצליחה לעשות משהו דומה. זה מצלמה כזאת, זה סנסור שמוכרר, וגם הוא יכול ממחק רב מעשרות קילומטרים לחוש חום, קרני אינפרה אדום, מכשיר מדהים. אבל מעניין שאלוהים חשב על זה קודם, דרך האכברים, הם עושים את זה כבר מיליון שנה. אז כן, אני חושב שאלישה, רק כשאלוהים בירך את החיות, העולם של החיות והצמחים, העולם כל כך נפלא, שזה מחזק את האמונה שלי והאלוהים. יש איזה יד נעלמת שיצרה את הפלנטה היפה הזאת, וכואב לי שאנחנו לא מתייחסים אליה בצורה מכובדת. יש אלון מסק שרוצה להעביר בני אדם למאדים. אני אומר לו, ממש יפה, אבל בוא נלמד לחיות על הפלנטה שלנו, לפני שנצטרך לברוח לפלנטה אחרת. כן, כן, כן. זה באמת שיעור מאוד גדול. איך להיות ברכה, איך לא לפחד. אני חושב שזה עיקר הדרשה פה, זה שאדם מפוחד, אני מפחד מג'וקים למשל, אדם שמפוחד מאוד מתקשה לממש ברכה, או להביא ברכה, או לברך. הוא בדרך כלל יעדיף לקלל. זה מה שקוראים בלק, בלק מפוחד מאוד, ולכן הוא בוחר את דרך הכללה ולא את דרך הברכה. ורובנו, אפרופו אבולוציה, אני חושב שעד לא מזמן רוב בני אדם בעצם חיו באימה. אימה בסיסית, כי קודם כל המוות ערב מכל מקום, בין אם זה בני אדם, בין אם זה חיות, בין אם זה חיידקים, שהם בכלל לא ידעו על קיומם של חיידקים אז, אבל כל הבעת חולשה הכי קטנה, הייתה בעצם עלולה להעמית אסון על האדם, על המשפחה, על השבט, אז אתה חייב להיות תמיד חזק, ותמיד להיות חזק יותר מהאחר, ולהטיל את ברכה, וזה לא מביא ברכה. בהחלט. אז אלישע, כמעט בכל פרשה יש מצווה, יש מעטים בספר ראשית, אבל אחרי זה יש לפחות בערך בממוצע תריסר מצוות בכל פרשה. בפרשת בלק אין מצווה. כאילו. זה לפי הרמב״ם. אבל אני בכל זאת חושב שבסיפור של בלעם, שבא לקלל ובמקום זאת ברך, יש מצווה, והמצווה היא להיות ברכה, לברך במקום לקלל. בתרשה שדיברנו עליה באנגלית, אתה קובע שלפעמים רצון בני אדם גובר על רצון אלוהים. וזה מתאים אני חושב. כי זה אומר שיש אחריות עצומה לבני אדם. אנחנו אחראים לחיים שלנו, לחברים, לקהילה, למדינה. אנחנו אחראים. ומה עלינו לעשות? וזו מצוות, מתא מצווה, להיות ברכה במקום כללה. ואפשר להגיד את זה בארבע מילים, אבל וואלה, זה מסובך. מה זה להיות ברכה? כשיש לנו כל כך הרבה אופציות, ואנחנו לא יודעים בדיוק מה היא התוצאה של מה שאנחנו עושים, מנסים להנחש, לפעמים מנחשים לא נכון. למשל, להגיד את האמת דוגרי. יש גישה רוסית כזאת בתולבות הרוסית. להגיד דוגרי לבני אדם, לילדים, וכך הם גדלים. אני נוהג ההפך, לעודד. אז זה נכון? זה ברכה או זה כללה? האם אני משלה את הילדים? האם אני צריך להגיד להם את האמת? זה אחד הדברים הקשים בחיים, לדעת מה באמת משמעות הדובר, לברך, להיות ברכה. כן. אז יש, זה פודקאסט מאוד יפה, שמתחבר לספר מאוד יפה. הפודקאסט היה של הרב מנס פרידמן, שהוא רב חבאדניק במנסוטה בארצות הברית. אני לא יכול להקשיב יותר מדי, אבל אני אוהב מדי פעם להקשיב. ויש לו יכולת התבטאות יוצאת מן הכלל. ואני חושב שהפודקאסט הוא הפודקאסט היהודי אולי הכי פופולרי בעולם היום. והוא אומר דבר מאוד מאוד יפה, על הייחודיות של הדת היהודית, של התפילה היהודית. ברוב המקומות, האדם מתפלל וקמע ומבקש, שאלוהים יעזור לו. שאלוהים יהיה בעזרו, שאלוהים יעזור לו להחלים, להבריא, להרוויח מזכורת טובה וכו'. התפילה נועדה בדרך כלל, התפילה נועדה לבקש עזרה מאלוהים. תעזור לי. במסורת היהודית, התפילה היהודית, היא עושה בדיוק את ההפך. האדם נדרש לעזור לאלוהים. עכשיו זה נשמע כאילו, האדם לעזור לאלוהים? איזה אלוהים אדם? איזה עזרה אלוהים? זה כל קורה, כל יכול. וזה מתחבר לי מאוד מאוד, באופן ישיר לדמות שאני מאוד מחובר אליה, זאת אתיהי לסום, שנרצחה בשואה, והיומן שלה, השמיים שבתוכי, יומן, היא פשוט מדהים, היא לא הייתה דתיה, במובן היהודי של המילה, מאוד מאוד מאוד רוחנית, שהייתה בחירה מלאה, במקום להציל את עצמה, היא יכולה להציל את עצמה, היא בחרה בסופו של דבר לעלות על הרכבת, מברסטרברוק, המחנה המעבר בהולנד, ושם היא נשלחה לארשוויץ. והיא בעצם ביומן שלה, ביומן שלה בהתחלה הוא בעיקר, אני ממליץ לאנשים לקרוא את זה, הוא בהתחלה מאוד, עוסק באיזה אישה צעירה, שדי עבודה במידה רבה, ולאט לאט תוך כדי יומן, מתגלה העומק הרוחני, האדיר שיש לאישה הזאת, היא בעצם כל הזמן פונה לאלוהים ואומרת, איך אנחנו יכולים לעזור לך? במקום שיא ההפך, הנה היא שם במחנה מעבר, עם יהודים מבועטים, מבוהלים, מסכנים, שאי אפשר בכלל לדמיין, התיאורים שלה, הם ממש תיאורים מחמירי לב, והיא מה שהיא בעצם אומרת לאלוהים, איך אני יכולה לעזור לך? ושזה תפקידנו ויהודינו בעולם, ולכן אני חושב שזה גם, באיזשהו מקום תשובה לשאלה, שאנחנו כל הזמן חושבים, איך אלוהים יכול לעזור לנו, אז אנחנו פחות מיינדד לברכה, אם אנחנו שואלים, איך אנחנו יכולים לעזור לאלוהים, אז הברכה כבר מאוד מובנת, אז מאוד ברורה, הברכה היא, תרבו חיים בעולם, תבדו שהחיים בעולם נשמרים, עד כמה שאפשר, כי החיים קדושים, וכך אנחנו בעצם עוזרים לאלוהים, כלומר המצוות היהודיות, הן מצוות שבאות, לעבוד את השם, לעזור לאלוהים, ולא ההפך, באמת ברוב התורות הרוחניות, פונים לאלוהים שיעזור לנו, ואני חושב שזה תפיסה מאוד מאוד מעניינת, ומאוד יפה, גם היא אוכלת לסדר את הראש, בעניין הזה של להביא ברכה, להביא ברכה זה לא מה פשוטי הנחמד לאנשים, ותעזור איפה שאפשר, גם זה, בוודאי גם זה, אבל המחשבה המטה, הוא בעצם, איך אנחנו פה עוזרים לאלוהים, בתוכנית שלו, מה התוכנית של אלוהים? חיים, התממשות, התממש בעולם, דרך חיים, ולכן אני אומר עכשיו לעצמי, ולא לאף אחד אחר, פעם הבאה שאני רואה ג'וק, האם אני אוכל, הרי רץ נורא מהר, אז זה לא כמו חיות אחות, שאני יכול לעזור לו, אולי בעזרת מטאטא, לטאטא אותו החוצה, ג'וק לא נותן לו את הלוקסוס הזה, אז כאילו, או הוא, או אנחנו עכשיו, נוראייה האלוהית, ולא להרוג אותו. אז הנה, יש ההתנגשות, בין הרגש והמוח, כי המוח אומר, איזה ייצור נפלא, בן מיליון שנה, לפי אבולוציה, בדיוק נותן לסביבה, שורד, שורד הכל, חס וחלילה, אם האנושות תיעלם, הג'וק יישאר, וירש את הפלנטה. אבל אלישה, יש לזה משהו מאוד מאוד חשוב. לדעתי, התורה, זה self-help book, זה מדריך, כיצד לחיות כדל, כיצד להיות בן אדם טוב יותר. ודרך אחת, לעשות את זה, זה דרך מה שאתה אומר. שאלה פשוטה, כיצד אני יכול לעזור לך? עכשיו, לא פשוט אלישה, לפעמים צריך לשאול את זה, באופן עקיף. לא תמיד בוטה, בצורה כזאת. אבל, זאת הדרך. בעצם, השאלה, אנחנו מכוונים את הראש שלנו, לעשות את רצון האלוהים. כרצון האלוהים, שנטיב, נטיב עם אחרים. זה מרשם, מצוין, שמסייע לענות על השאלה, האם לברך, או לקלל, כששואלים את הבן אדם, כיצד אוכל לסייע לך, לחזק אותך, מקבלים תשובה, והנחיה. מאוד יפה. כיצד אוכל לסייע לך, לחזק אותך, למה אתה זקוק כרגע? למה אתה זקוק כרגע? כי כמו אהבתי לך כמוך, אני השם, אני אדוני. כלומר, האלוהות נוכחת, בכל אינטראקציה כזאת. נכון. הקושי, אלישר, מדיסיוני, בן אדם לא תמיד יודע. הוא לא תמיד יודע לבטח. למה הוא זקוק. צריך ממש ממש הקשבה, אינטואיציה, והמון אמפתיה, להבין. כי אדם לא תמיד יודע. נכון. גם לא תמיד אנחנו יודעים איך לעזור. הדוגמה הגורטסקית זה אדם שעוזר לאישה לעבור את הכביש, לאישה זקנה לעבור את הכביש, נגד רצונה. היא בכלל לא רוצה לעבור את הכביש. אבל אנחנו כך מתוכנתים להעביר את הזקנה, את הכביש. ובאמת לפעמים, מתוך ענווה גדולה, שאנחנו בעצם לא יודעים. וזה באמת רק הקשבה, רק הקשבה, ורק להיות שם עם הבן אדם השני זה אולי הברכה הגדולה ביותר. אני רוצה לספר סיפור אישי לאישה. אני ושרונה עלינו עכשיו ב-67. מיד אחרי שהתחתנו, בתקופה הזאת, הייתה תקופה סובלת. חמי וחמותי התגרשו. גרשים לא נחמדים. זה מפתיע הורים של שרונה. כן. וזה הכעיב את שרונה מאוד, הכעיב את כולנו. אנחנו רחוקים, ופחות או יותר אני ניתקתי קשר עם חמי. וזה נמשך די הרבה שנים, בגלל כעס, בגלל רגש. הייתה תקופה שהיינו בארצות הברית, והיה אירוע משפחתי, וחמילי שעבר היה שם, וישב בסלון, וניגשתי אליו, והייתה דילמה לקלל או לברך. כי נורא כעסתי עדיין, ומתוך אינטואיציה, חושטתי את היד, והשלמנו. השלמנו, וזה היה מאוד מועיל, וזה באמת היה ברכה, והיה קצת מאוחר, ואני מכה על חטא, בגלל השנים של הניתוק, בעיקר בגללי, אבל לפעמים, צריך להקשיב לכל הקטן הזה, כי אני חושב שהתת ההכרה, היא יודעת מה לעשות, וצריך להקשיב לה, היא יודעת מה להגיד, מה לעשות, היא יודעת איך לברך. אני חושב שהיא מקבלת הנחייה אולי מאלוהים, באופן עקיף. אלוהים מדבר כל כך בשקט, לפעמים, כל תממה דקה. כל תממה דקה. צריך להקשיב, אבל אם מקשיבים ונותנים לאינטואיציה לפעול, אני כל כך שמח שהחלטתי לברך, וכל כך מצעיר שלא עשיתי את זה קודם. וואו. סיפור מקסים. סיפור מקסים. ו... אתה יכול גם עכשיו לקלל במרכאות את עצמך, בקודם, אבל בסופו של דבר גם כל דבר מגיע בעיתו. והגיע רגע להביא את הברכה. ואולי זה לא יכול היה לקרות רגע אחד קודם. אנחנו צריכים לסיים, אבל אולי באמת להגיד שבכלל בחיינו, חרתה היא דבר שמוכר לכולנו. חרתה. והחרתה היא מאוד מקשה עלינו. היא מאוד מאוד מקשה. ואם אנחנו רוצים גם להיות ברכה לעצמנו, אני חושב שכמה שפחות חרתות. וזה מאוד די קל להגיד טוב, אם אתה לא רוצה להתחרט, אז בוא תעשה עכשיו the right thing to do. אבל זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה, כי אנחנו לא תמיד עושים את הדבר הנכון, ואז אנחנו מרגישים חרתה. אבל אני חושב שבאמת חמלה עצמית וידיעה שרגע אחד שלא יכולנו לעשות את זה אחרת. לא יכולנו לעשות את זה אחרת. זאת לא הייתה אופציה בכלל. וכשהדבר הבשיל, ידענו לוי ברכה. ידענו לעשות את זה כמו שצריך. אני מסכים עם לישה. למעשה, להיות ברכה זה לא רק כלפי אחרים. גם כלפי עצמך. בדיוק. כולל סליחה עצמית. כולל חמלה לעצמך. זה כל כך חשוב. לשלוח לאחרים כמובן, אבל גם לשלוח לעצמך. במסורת היהודית הרי שעוסקת הרבה בילכות תשובה. תשובה זה לא לחזור בתשובה להיות דוס, אלא תשובה זה לשוב, לשוב אל עצמך, לשוב אל הטוב, לשוב אל הברכה. המסורת היהודית בעצם ממש מדגישה שעד יום מותו האדם יכול לשוב. עד יום מותו. והתשובה שלו גם ביום מותו אם מתייחסים לעולם הבא כמטאפורה או כדבר אמיתי, כל אחד על פי אמונתו, אז גם מי ששב על ערש דווי נכנס לעולם הבא. מטאפורית או אמיתית? כלומר, הסליחה מתקבלת והתשובה מתקבלת. יש אמרה של הרסלבים של חסידי רבי נחמן לא לפחד כלל, אין פחד, ואתה מציין בדושה בסוף שלמעשה, כאשר אנחנו מקללים, לעיתים קרובות זה בא מתוך רגש של פחד ומי שלא מפחד יותר קל לו יותר קל לו לברך. כן, אז שנדע, וגם זה באמת נוצר בדרשה, שאם אנחנו מוצאים את עצמנו מקללים בכל דרך שהיא משמע יש כאן פחד. מאחורי זה יש פחד. כן, אז שנזכה להיות ברכה, להביא ברכה, לברך ולהתברך וגם את עצמנו, גם את הזולת ושנהיה מקור ברכה בעולם שככה נעבוד את השם בשמחה. ולא לזלזל בדברים קטנים להיות ברכה בדברים קטנים זה אימון טוב לדברים יותר גדולים. מקסים, מקסים, מקסים. אז שבת שלום לכולם. שבת שלום, תודה על ההקשבה. להתראות.