פודקאסט # 42: פרשת ראה

In this podcast, the speaker discusses the concept of freedom and the power of words. He mentions that Judaism is a religion of words and emphasizes the importance of communication and creating meaning through language. He also explores the paradox of freedom and the abundance of choices in capitalism, highlighting the need to find meaning and create blessings within limitations. The speaker references various examples, including the story of the Ten Commandments and the experiences of Viktor Frankl in a concentration camp. Ultimately, he suggests that true freedom is found in the search for meaning and the ability to create, rather than in unlimited options. שלום לכולם. שלום אלישע, שלום למאזינים. שלום שלומו, ואנחנו ככה עם פרשת ראה, הפרשה מדהימה הזאת. אנחנו כבר אחרי הפודקאסט באנגלית, ושם מאוד מאוד עשיר. אני סקרן לראות מה שלומו יכין לנו בפודקאסט בעברית. אז שלומו, take it away. אוקיי, נתחיל בסיכון, קצר כרגיל. הפרשה מתחילה בשבע מילים משמעותיות ביותר. ראה, אני נותן לפניכם היום הברכה והכללה. תבחרו, אתם. הפרשה ארוכה, אלישע. פרשה מס' 47 בתורה. כמעט אלפיים מילים. הפרשה הארוכה ביותר בספר דברים. המון מצוות, חמישים וחמש מצוות. ויש כאן אירוניה. זה מתחיל מהמילה של משה ראה. משה מתייחס לכל אחד ואחד מהשני מיליון אנשים מבני ישראל, כולל נשים וטף. ראה, אבל למעשה הפרשה היא מתמקדת בשמיעה. כי בספר דברים המילה שמה מופיעה תשעים ושתיים פעמים. זה על שמיעה. ולכן הרב סאקס אומר בתרשה, היהדות היא דת של שמיעה, של מילים, ולא של ראייה. זה דברים שאנחנו רואים. ואתה אומר לנו את זה כל הזמן. העולם נברא במילים. המשמעות היא במילים. ואני מסכים עם הרב סאקס, מי אני, אבל אני גם חושב, אני מחפש הרבה שנים את ההסבר למה יהודים כל כך יצירתיים זוכים בכל כך הרבה פרסי נובל. ואחת הסיבות היא שמאתחלה הדגש היה על מילים. ועם מילים חשובות אתה צריך לדעת לקרוא. אז הרב יוחנן בן זכאי אחרי נפילת וחורבן בית המקדש השני, הוראה שחייבים ללמד ילדים קרוא וכתוב עברית כדי להתפלל. ויהודים היו בעלי יכולת קרוא וכתוב לפני הרבה מאוד אנשים אחרים, עמים אחרים. זה אפשר לנו להיות בנקאים. ואפשר לנו לכתוב וליצור ולתקשר. ועצם האסנס, ליבה של הברכה היא לתקשר. כי ככה אנחנו יוצרים קהילות. ולתקשר עם מילים. ואנחנו יהודים טובים במילים. מה לעשות? כן, כן, כן. לפעמים זה נראה כמו אמירה באלמה כזה. של מילים מילים, כמו השיר הנפלא של ירון לונדון על אליעזר בן יהודה. מילים מילים וכולי. נשמע שיר עם המון כבוד כמובן לאליעזר בן יהודה. אבל אנחנו לא מבינים תמיד עד כמה היהדות מעמיקה ברעיון הזה. שהעולם הזה נברא במילה. אחת המילים הנרדפות למילה זה המילה תיבה. תיבה היא מילה נרדפת למילה. וכשאנחנו חושבים על נוח והתיבה. שבעצם כשאלוהים בוחר להשמיד את העולם ולברוא אותו מחדש. מה הוא משמר מהעולם הישן? תיבה. מילה אחת, תיבה. ובעצם כל החיים שנמצאים בתוך תיבה. אני חושב פרויד ובמיוחד בהמשיכי דרכו. לכאן וכולי. לאחרות זה מאוד מאוד ברצות. אבל לא רק הם. ספר הזוהר כל כולו בנוי על כוחה של מילה. אבל לא רק ספר הזוהר. חזל. כל תרבות חזל בעצם זה על כוחה של מילה. ולמילה יש המון המון משמעות. ומילה יכולה להיות מקור לברכה ולכללה. כמו שהנושא של הפרשה. יש כללה ויש ברכה. ומילה בכוחה להביא ברכה. מילה בכוחה להביא כללה. ואתה ציינת בפודקאסט באנגלית. ככה בהרחבה מאוד מאוד יפה. שבעצם זה הבחירה שלנו. אחרי איזה מילים ללכת. אחרי מילים שמביאות ברכה. או מילים שמביאות כללה. גם מה שאנחנו אומרים וגם מה שאנחנו מקשיבים. סליחה. אז באמת למילה יש כוח בורא. מילה היא בוראת. בוראת מציאות. יפה ילישה. אני רוצה להרחיב קצת את הקשר בין שמיעה. העובדה שיהדות היא דת הבנויה על מילים. ועל שמיעת מילים. ועל יצירה ועל ברכה. יש מסע מאוד מאוד יפה. מפורסמת של איזיאו ברלין. ישעיהו ברלין. פילוסוף מאוקספורד. הוא עושה הבחנה כל כך יפה. כל כך פשוטה וברורה. יש שני סוגי חופש לישה. Freedom from. Freedom to. הכל תלוי בפרפוזישן. To, from. חופש מי, חופש ל. זכינו לחופש מי עבדות. זה היסוד. זה ההתחלה. בלי זה אין כלום. יציאת מצרים. כולנו מחפשים חופש מי. מי מחלות, מי עוני, מי רעב, מי צמא, מי איום, מי פחד וכולי. יש הרשימה ארוכה. אוקיי. אבל מה אחרי זה? מאוד חשוב אחרי זה, חופש ל. כי בחופש ל, שם תמון נושא הברכה. ליצור ברכה, לבחור בברכה. וחופש ל, זה חופש ליצור, לעשות. עכשיו, לדעתי, התנועה המסורתית מדגישה את הנושא של חופש ל. המצוות מגבילות במובן מסוים, וזה בסדר. אבל אוקיי, אחרי זה מה? חופש מה? חופש ל. וחופש ל, חופש ליצור, זה מאוד מאוד בנוי על תקשורת ועל מילים. ועל שמיעה. מדוע? כי למשל, היזמים שאני עובד איתם, הם לא עובדים כדי להגיע להיות יוניקון, כדי להיות ביניידר. הם עובדים כדי למצוא משמעות וליצור ערך, ולשמח המון המון אנשים בחדשנות. בשירותים ומוצרים חדשניים, שמסמכים את כולנו. וזה מחייב שמיעה. זה מחייב להבין את הנפש של מי שאנחנו רוצים לשרת. כי היזמים שאני מלמד, אדם לא יכול להגיד מה הוא רוצה ומה הוא רוצה. הוא לא יכול להגיד, אני רוצה סמארטפון עם טאצ'קרין. עם מסך שנוגעים בה. כי הוא לא יכול לדמיין את זה. אבל מי שבאמת קשוב לאחרים, הוא מבחין, אם אני ייצור את הדבר הזה וזה יהיה קשה, אז זה יהיה שמח, זה יהיה ברכה. החופש ליצור. ואנחנו יהודים הולכים על הברכה הזאת. כי בזה יש המון משמעות בחיים. החופש ל. גם בתנועה מסורתית. כשאנחנו מגיעים למוסף אל אישה, אתה תמיד מזכיר לנו, אני לא חסיד גדול של מוסף. מוסף זה בתפילה במקום הקורבנות. ולכן אני לא חסיד גדול של מוסף. אז אתה אומר לנו, הרבה פעמים, כל אחד יכול לתבונן, לתפלל, למצוא מילים. לא חייבים את המוסף. דתיים, אני חושב, היו נדהמים מהמשפט הזה. כי זה חובה, מוסף. אבל חופש ל. זה יסוד התנועה שלנו, אני חושב. אני ככה תהיתי בתחילת הדברים שלך, למה אתה מייחד את התנועה המסורתית בחופש ל. ועכשיו בדוגמה של המוסף אני מבין את זה יותר. כן, זה טריקי, זה לא פשוט. כי אם החופש ל. נובע מזה שאין לי כוח למשהו, לא בא לי, אני לא רוצה. אז זה לא בכך חופש ל. והיכולת לקבל גבולות כדרך להגיע אל החופש הוא מאוד חשוב. ואני לא יודע אם זה הדבר לגעת בו. אם נסתכל רגע אנחנו בעסקי מילים. אז חופש. חופש זה בעצם גם מהמילה לחפש. זה אותן אותיות של לחפש, של חיפוש. אז החופש ל, אולי באמת החופש לחפש. החופש לחפש את מה מעצים, את מה מביא ברכה, את מה באמת מביא טוב. אני חושב שזה אחד החיפושים הגדולים ביותר שאנחנו עושים. אנחנו עושים הרבה דברים בחיינו, שעושים אותם מתוך הרגל, שעושים אותם מתוך התמכרות כזו או אחרת, זה גם סוג של הרגל. עושים את זה מתוך מקום של הימנעות אולי, מכאב. עושים את זה כדי להגיע להנאה מיידית. אז אנחנו, השאלה היא כל הזמן מה אתה מחפש. ואתה אמרת גם מקודם בפודקאסט באנגלית, שאתה חינכת את הילדים שלך עם נאצרים שכל יום יקחו איזשהו אתגר, משהו אחד קשה, שבדרך כלל ביום יום היו אולי נמנעים ממנו. וכל יום קחו משהו אחד, משהו קטן, משהו אחד קטן שלא בא לכם לעשות או שאתם נמנעים ממנו, ופשוט תעשו אותו, תתמודדו עם הקושי הזה. אני חושב שזה באיזשהו מקום החופש ל. מתוך הרון של חיפוש. תחפש את מה מעצים את החיים. אם אתה מחפש את הדרך הקלה, לא העצמת את החיים. אם אתה מחפש את הדרך הקלה, אתה בעצם כלוא בחופש מ. ואתה לא הגעת לחופש ל. ולכן אם נחזור לדוגמה של המוסף, באיזשהו מקום בא לי להגיד, אתם יודעים מה? בואו נעשה דבר כזה. בואו תקראו את המוסף, אבל חפשו את עצמכם בתוך המוסף. חפשו את המילה שתופסת אתכם. חפשו משהו אחד היום שאתם ממש מתחברים אליו. כי פה יש חופש למציאת משמעות עמוקה יותר, בתוך מה שקיים. עכשיו, אם ההלכה, הסידור התפלאה וכו', הם משל לחיים, אז בחיים שלנו יש הרבה נתונים, הרבה דברים נתונים. אני גבר, אני בן שישים, אני ישראלי, אני יהודי. יש דברים שאני חופשי, יש לי חופש מ. שאני יכול לברוח מהם. אני יכול לעזוב את הארץ, היום אני גם יכול להחליף מגדר. אני לא יכול להחליף את הגיל שלי, הביולוגי. אני יכול בהחלט להיות יותר צעיר מבחינה נפשית ורוחנית, אבל בהחלט לא ביולוגי. והסוג הגדול הוא בתוך ההכרח, בתוך הדברים שאין לי בהם חופש. שמה למצוא את החופש ל. כלומר, מה התפקיד שלהם? איזה תפקיד יכול להיות להם בחיים שלי? זה שאני בגיל ביולוגי מסוים, יש אנשים שממש מנסים לברוח מזה. אנשים שממלאים את הגוף שלהם בכל מיני כימיקלים למיניהם, כדי להעלים את סימני הגיל. הם עדיין באותו גיל. אז פה זה כביכול החופש מ. אבל החופש ל. הוא נתן... רגע, רגע, רגע. יש פה נתון שאני לא יכול לשנות אותו. יש לו תפקיד בעולם. הקדוש ברוך הוא נתנו ברכה וכללה. גם לכללה יש תפקיד. מה התפקיד של הגיל שלי עכשיו? מה התפקיד של הדבר הקשה? ופה באמת המילה חיפוש. לעשות פה איזשהו מין חיפוש, זה כאילו החופש. החופש ל. הוא החופש לחפש איך אני משתמש גם בזה, איך גם זה נועד להעצים את חיי ולהביא ברכה בעולם. אני רוצה להתייחס לחופש ל. ולקשור את זה לקפיטליזם, אלישה. כי אנחנו כלקלנו את העולם בהגזמה של חופש ל. תנסה לקנות פעם דגני בוקר בסופר. יש קריות עם נוגעת ובלי נוגעת וסט קורן פלקס וצ'ירי. קילומטרים של דגני בוקר. סטארבקס. אין לנו סטארבקס בישראל. היה, היה, אבל לא הצליח. לא הצליח, כי הקפה שלהם נוראי. נוראי פשוט. יש לנו בתי קפה עם קפה טוב. בסטארבקס בארצות הברית יש שלוש מאות מיליארד אפשרויות לבחור בקפה. אס וסו. עם שוט, עם שניים, עם ארבע, עם שיבולת שוואל, עם סוי, עם פאמפקנס. וזה הורס להם את העסק. הם חשבו שהם בטבעיים עם הצרכנים על ידי זה שאפשר לבחור. אז יש תור וכל אחד אומר והבריסט המסכן צריך לעשות את כל האפשרויות במיומנות וזה הורס להם את העסק. כי מי רוצה לעמוד בתור משק שעה כדי לשתות קפה? קפיטליזם הגזים בחופש. אז זה אומר, בכלכלה אגב, כלכלה אומרת, האופציה לבחור, אם יש יותר בחירות, אז טוב יותר. ואני פעם כתבתי מאמר ששלל את זה. אנחנו לפעמים, אלישה, זה נחמד שיש חופש לא, אבל לפעמים כדי למצוא את הברכה אנחנו צריכים להגביל את החופש לא על עצמנו. כי החופש לא לפעמים מביא לשבילים לא טובים. צריך ליצור, כדי ליצור, לא רק לראות את הברכה, אלא ליצור אותה, צריך משמעת. כי המשמעת היא לעשות מה שהתכוונו לעשות. וזה מגדיל את עצמנו. קום לנוח, לערפות, להמשיך לעשות. יש כאן ממש פרדוקס, ממש פרדוקס שהיהדות פוגשת אותו וממש באופן, תופסת בשתי הקרניים ורצה עם זה קדימה. בסוג המאוד עוד מפורסם, בפרשת משפטים בספר שמות, הסוגיה הזו של חרות על הלוחות, שמשה אומר להם, אלה המצוות, אלה הדברים, שחרות על הלוחות, וזה כתוב בתף ולא בתת. זה אמור להיות חרות עם תת. כתוב בתף ובאים חזל ואומרים, בשום פני באופן זאת לא טעות. אני מאוד אוהב את הגישה הזאת. אין טעויות בעולם, זה לא טעות. זה אמור להיות בתף כי אל תקרא חרות על הלוחות, אלא חירות על הלוחות. החירות נמצאת בתוך המגבלות. עכשיו למה החירות נמצאת בתוך המגבלות? ברמה הפשטנית ביותר, אנחנו יודעים איך זה של מישהו שיש כל כך הרבה אפשרויות, פשוט הולך לאיבוד. אז זה במשמעות אחת. דווקא כשיש לך פחות אפשרויות, וזה הביקורת שלך על הקפיטליזם, ויש לך פחות אפשרויות, קל יותר לבחור. אתה מוצא את החופש שלך. ואני חושב שהמקום הנוסף שאני מתחבר למה שאתה אומר, זה שריבוי אפשרויות, אין לו שום קשר לחופש. זאת אשליה של העולם הפיזי, של העולם החומרי, ובוודאי החומרני, ולכן גם הקפיטליסטי, שחירות זה בריבוי אפשרויות. אני חושב שזה פשוט טעות. ואחד האנשים שמלמדים לנו את החוכמה הזאת, זה ויקטור פרינקל, שמצא את החירות שלו בארשוויץ, בכלא הנוראי ביותר עלי אדמות. שם ויקטור פרינקל מוצא חירות חופש. ובאמת הוא עושה פה אקט אדיר של חיפוש. וזה רק מראה לנו שהחופש והחירות לא קשורים לאפשרויות. השאלה היא, בסופו של דבר, מה אתה מחפש? אם אתה מחפש עוד אפשרות, ועוד אפשרות, ועוד טעם, אז אתה לעולם קלו בחיפוש שלך. אתה בשיעבוד של החיפוש שלך. אם מה שאתה מחפש זה את החופש האולטימטיבי, והחופש האולטימטיבי, אם אני אגיד רגע במובן התיאולוגי, החופש האולטימטיבי הוא אלוהים. הדיבר הראשון, אנוכי, אדוני אלוהיך, המוציא לך מארץ מצרים, מבית עבדים, לא יהיה לך אלוהים אחרים. אבל מה זה אומר? זה אומר שבתוך המגבלות והגבולות, בתוך המיצר, בתוך מצרים, החירות נמצאת בפנים, בתוך הדבר, וזו תפיסה רוחנית פסיכולוגית, ולא פיזית. החירות היא לא במימד הפיזי. זה נהדר שיש חירות פיזית. זה נהדר שיש הרבה אפשרויות. זה סבבה, עם כל הביקורת על הקפיטליזם, אני שמח שאנחנו חיים במדינה, בסך הכל, עם כלכלה חופשית. אבל זאת גם עבודה זרה, כי אנחנו חושבים ששם נמצא החירות, ולא, החירות לא נמצאת שם, החירות נמצאת בתוך הדבר, בתוך המגבלה, בתוך האבן, בתוך כל דבר ודבר, שם נמצאת החירות האנספית. בדיוק. בעצם אנחנו שווים, אנחנו שווים בקפיטליזם, שווים לבחירות האנסופיות שאנחנו מצפים, מכל הסוגים והצבעים וכולי, ומודלים, אבל זה לא חירות מי, זה לא freedom from בכלל. וזה גם לא חירות לי. ממש לא. רישה, אני עסקתי בניהול, בלימוד ניהול, ועבדתי עם חברות, חברות הייטק, וגילינו שמאוד חשובה התרבות של החברה, והדבר הכי קשה בעולם זה לשנות תרבות. הבאתי קבוצת ישראלים יסוניים לשמוע מכנת ליבי, המייסד של KLA, חברה גדולה בהייטק בארצות עברית, והוא אמר להם, חברה, you get one chance, יש לכם הזדמנות אחת, לעצב את התרבות של הארגון שלכם, ואז זה מה שיהיה. לשנות תרבות מאוד מאוד קשה. והנה אלישה, אלוהים שינה את התרבות של העם היהודי, במטרה שנשרוד. מה הכוונה? היינו פעם דת מאוד ממורכזת, מרכז חר הבית, בית המקדש, הכל מתמקד בבית המקדש, להביא שם קורבנות, החגים, שלושת הרגלים וכו', וזה נעבד, זה נערס. מה יהיה? מה יהיה? ואז עשו שינוי תרבות, טרנספורמציה של העם כולו, לתפילה בבית, למילים, למילים של התורה, במקום לראייה של בית המקדש, המרכז. ואגב, גם המוסלמים, הם נמצאו את הנושא הזה של שמיעה, דת היהודית, אבל עדיין הם ממוקדים בנקה ובחר הבית, על אבצע. לצערי, יש לנו קבוצות ביהדות, כביכול מאוד מאוד דתיות, שלא מבינים את זה, לא מבינות את הדבר הזה. שאנחנו לא עם של המקום, אנחנו עם של מילים. והטרנספורמציה שנעשתה, בעזרת הרב יוחנן בן זכאי, אחרי חורבן בית המקדש השני, זה משהו מדהים, וזה מה שגרם לנו לדעתי לשרוד. אם היינו ממשיכים בפולחן הזה של בית המקדש, והוא נארס, אז אנחנו נארסים ונעלמים, וזה קרה להרבה עמים אחרים. וחשוב להגיד שיוחנן בן זכאי, הוא לא מפעל איש אחד, בעצם יוחנן בן זכאי, בשנת שבעים לספירה, אפילו שישים ושמונה לספירה, רגע לפני החורבן, יש לפניו כבר מאתיים שנים של חכמים שקדמו לו, שכינו את הקרקע. ואני חושב שאותם החכמים, הנס הגדול הזה של חזל, כי חזל זה באמת נס, הם באמת עשו מהפכה אדירה. אם היו ממשיכים לקדש את המקום ואת הפולחן, שהוא תלוי מקום, בספר הדברים הוא הספר הראשון שמאמת מדבר על ריכוז הפולחן במקום אחד. ואם הם היו מתעקשים על זה, כמו שעשו הקנאים, אז באמת היהדות לא הייתה שורדת. והטרנספורמציה שהם אפשרו, שעוברים ממקום, ממשהו, מחומר, עוברים לעבודה שבלב, לתפילה, לגמילות חסדים, למידות טובות וכו'. זה אפשרת ההישרדות של עם ישראל. וזה הבחנה שלנו מאוד מאוד יפה. אבל אנחנו כן יכולים לראות שמחה תרבותית, אתה מצביע על זה שהשורשים של התרבות הזאת נמצאים בתוך התורה. עצם העובדה שמדגישים את השמיעה, ש92 פעמים שורש שין ממעין מופיע בספר דברים, זה ראייה לכך שבעצם, לחתכילה, אלוהים הוא לא ויזואלי, אי אפשר לראות אותו, הוא לא ויזואלי, אי אפשר לראות אותו, לכן אנחנו מתבקשים לשמוע, להקשיב. אז פה בעצם מבחינת תרבותית, כבר בעצם התורה מניחה את היסודות האלה שחז'ל רצה עם זה קדימה. וכנראה שחשוב להגיד שיש לנו גם בדנא שלנו, גם פטיש למקום, כאילו את אורות עכשיו של הקבוצות של, באות לשונות, ולחזיר לשם את התפילה, וכו'. זה בעצם, זה גם דנא שקיים בתורה, וקיים בספר הדברים. וקיים לנו, לכך שגם הציונות מידה רבה, אשמה בזה. הציונות החזירה אותנו מהמרחב הפתוח, אל המקום המסוים הזה. וקידשה מחדש את המקום, אני ציוני, בעד התנועה הזאת. אבל באמת, בא ספר דברים, באה פרשת ראה, ואומרת, תזהרו, בכל דבר יש ברכה וכללה. ולקדש מקום ומרחב, יש ברכה. אבל יש גם כללה נוראית, כי אתם מקדשים דברים, מקדשים אבנים. ישעיהו לאהובי זרונו לברכה, שדיבר על הכותל המערבי כעבודת אלים אחת גדולה. וזאת הכללה פה, ממש כללה מאוד מסוכנת. אבל גם לצד השני, בלהפוך את היהדות למשהו מופשט, שהמקום הוא רק מיתולוגי, וכשיבוא המשיח, אז נחזור חזרה לארץ הזאת, בעצם אנחנו עושים את עצמנו מתוך ההיסטוריה, מתוך המרחב, מתוך המקום. בכל אופציה יש ברכה וכללה. ולכן נורא יפה שהפרשה הזאת אומרת, חפשו תמיד, תעצימו תמיד את הברכה. שימו לב לכללה, ותנו לכללה גם כן, כי היא נמצאת שמה, תנו לכללה גם היא להיות איזשהו כלי עבודה בדרך אל הברכה. ובחרתם בחיים. יפה, אלישע. בהמשך לזה, לקשר ההדוק בין ברכה וכללה, מצוות, אני חושב שזה ברכה, ויש חמישים וחמש מצוות בפרשת ראי, אבל לפעמים הברכה הזאת יכולה להיות כללה, חש וחלילה. מתי? אתה מציין את זה, הרבנים, חזל, פסקו שלפעמים יש חובה דתית, שהעם פשוט לא יכול לעמוד בה. למשל, אכילת בשר. אלישע, אנחנו חייבים להפסיק לאכול בשר. קודם כל זה אכזרי. ורואים איך אנחנו מתאכזרים לעופות ולבקר. אבל הפלנטה לא יכולה לסבול את זה. כי זה לוקח שבע קלוריות של אוכל טוב, לאכיל פרה, כדי לקבל קלוריה אחת של בשר, מהפרה. זה בזבוז נוראי. בסדר. והתורה יודעת. התורה יודעת את זה. אבל התורה מקדשת, כאילו, מאפשרת אכילת בשר, כי זה מה שהיה. זה מה שהיה לאכול. בלי זה זה רעב. אבל אנחנו דת מתפתחת. ומתישהו, אני חושב, נצטרך ללמוד את הברכה שבתוך המצווה, ולפסיק לאכול בשר. אבל, בינתיים, זה מה שיש. כך הורגלנו. אז יש המון דוגמאות, אני חושב, של אנושיות, של אוכל טוב, בתוך הפסיקות של הרבנים, שזה לא בדיוק מה שהתורה קובעת. הרב קוק, במסה המפורסמת שלו, חזון השלום והצמחונות, הוא לא היה צמחוני, כמו שאנשים חושבים. אבל הוא כן האמין שזה היעד בסופו של דבר. ושכרגע אנחנו עוד לא שם. לא פיזית ולא רוחנית. הוא גם טען שאי אפשר להקדים דבר לפני שהוא נועד להיות. אם הגוף שלנו כרגע זקוק לבשר, אנחנו עדיין גנטית, ביולוגית, אבולוציונית, עדיין חלק מהציידים. אז הבשר משמש תפקיד לא רק מקור לחלבון. הבשר גם משמש כנראה שהוא תפקיד אחר. הוא טען בנפש שלנו. אבל יבוא יום, הוא טען שהוקיוון הוא, יבוא יום שבו אנחנו נתעלה למקום שהוא ישבה בין שלום וצמחונות. זה בא ביחד. אבל אם נעשה את זה רגע אחד יותר מדי מוקדם, זה יפוך לכללה. זה פשוט יפוך לכללה. הבחנת מאוד יפה שהפרשה פה, היא לא אומרת לנו תאכלו בשר, זו מצווה. בכלל לא. היא מרשה לנו לאכול בשר. זו פשרה. היא מרשה לנו לאכול בשר, כי אנחנו כרגע זקוקים לזה, אבל לא ספק יבוא יום שבו אנחנו נגיע לאידיאל גבוה יותר, שבו אנחנו לא נפגע בבעלי חיים. ואלישע יש יזמות, יש סטארט-אפ בישראל, מובילה. הם לקחו תח מפרה בארצות הברית, ועם התח היחיד הזה, הם הצליחו לתרבט בשר, וליצור בשר בשפופרת. קוראים לזה א.פ.ארמס. הבשר הזה ממש טעים. זה לא בדיוק בשר, כי זה לא בא משחיתה. זה אפשרי, זה חסכוני, זה מציל את הפלנטה. הם מוכרים את זה עכשיו באירופה. האירופאים אישרו את זה, גם בשוויץ, שהם מאוד מאוד מעקפידים. אז יש התפתחות. לפעמים הטכנולוגיה יכולה כאילו לפתור לנו בעיות, והיהודים כמובן מובילים בנושא הזה. במיוחד פרופ' שולמית לבנברג מהפוך אותו להנדסת נוסון, הנדסה ביורפואית בטכניון, שהיא המציאה המון דברים. אז כן, את הדילמות הקשות לפעמים במוח האנושי, שיש לנו חופש ליצור, וחובה ליצור, וחובה ליצור ברכה, לפעמים זה מביא לפתרונות של תמונים בתוך התורה. לגמרי, לגמרי. הטכנולוגיה היא ברכה גדולה. כמו כל דבר יכול להיות ברכה, יכול להיות כללה. אמן. ובחרת בחיים. אז תודה שהקשבתם. תודה לכולם. ושיש שבת שלום, ושנדע לבחין בין ברכה וכללה, ונדע לקחת את הכללה ולהתמיר אותה, להשתמש בה, כדי להביא עוד ברכה לעולם. ושנדע להקשיב באופן פעיל גם לאחרים, אבל גם לכל במה הדקר של אלוהים, שכל שמדבר אלינו, אבל ממש, ממש שקט. וחייבים להקשיב לו. אמן, אמן. שבת שלום לכולם.