Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על חג הסוכות
Details
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על חג הסוכות
Comment
פרופ' שלמה מי-טל והרב אלישע וולפין משוחחים על חג הסוכות
All Rights Reserved
You retain all rights provided by copyright law. As such, another person cannot reproduce, distribute and/or adapt any part of the work without your permission.
The speaker discusses various topics, including the power of words, the importance of listening to one's inner voice, the influence of technology and social media, the role of creativity in shaping our lives, and the ability to find joy and meaning in life. They also mention the integration of different philosophies and ideas in Judaism, the concept of fate, and the idea that life is a combination of blessings and challenges. They emphasize the need to be open to interpretation and to actively shape one's own life. בוקר טוב שלומו, בוקר טוב אלישה, אנחנו בוקר קשה קצת מאוד, כן, אנחנו מקליטים יום שני בבוקר, כמו בערב היה האסון של הכתבם שהתפוצץ במחנה של הבח של גולני, אז בוקר קצת קשה, והנה אנחנו נראית בעוד סוכות, ויש פה ביגוד מאוד גדול, כי סוכות זה חג השמחה, ושמחתי בחגך, והיית אך שמח, אין ממושג לאיפה אתה לוקח את השיחה היום, כי זה היופי של שלומו, רק תדבירו, אנחנו את העברית מקליטים אחריה אנגלית, ואני יודע שמה שאנחנו עושים בעברית לא קשור בכלל למה שעשינו באנגלית, אז אין ממושג לאיפה אתה לוקח אותנו היום לכבוד חג הסוכות שלומו. אז בואו ניקח את המילים שלך לשמי הדרשה, שמופיעה בתוך ספר היקה, כתבת את זה לפני יותר מאסור, ואתה באופן אישי, אתה מגלה דברים חשובים אישיים. אני מקריא את המילים שלך. לכל אחד מערכת יחסים שלו עם התורה, לי יש שמחה אחת אישית, ובה הייתי רוצה לשתף אתכם השנה. אני אוהב את השפה. אני אוהב את הרעיון שאדם בורא את עולמו ונותן לו משמעות על ידי דבר כל כך פשוט, כמו עילים. קחו צירוף של תנועות פה, ראשון בשיניים, ראשון בשיניים, הוסיפו לו נשימה של אוויר, שלבו בו קול, והראה לכם מילה. והנה נברא העולם, נבראה מציאה. העולם נברא מציאות. העולם נברא במילים. ואתה אומר, זה כל כך יפה, אנחנו יוצרים את העולם שלנו במילים. לפעמים אני ושעונה מדברים, ושעונה רוצה לדעת מה אני חושב. ואני אומר לה אחר בוקר, רגע, אני לא יודע. למה אתה לא יודע? כי עדיין לא כתבתי מה שאני חושב. רק תוך כדי גיבוש המילים, אני חושב, אני אסיים כאן, במשפט האחרון שלך. נאמר על התורה, הפוך בה, והפוך בה, וחולה בה, שהכל נמצא בה, פיוקי אבות. וזה מה שעשינו כבר יותר משנה. סיימנו את התורה, אנחנו נתחיל מחדש, זה עוד שבוע, בערך, עוד שבועיים. הפכנו בה, והפכנו בה. לא קילפנו אפילו חלק קטן מה שיש בתורה, מהעומק המדהים של התורה. זה בתוך המילים, יש במילים משמעות. לצערי, היום בעולם אנחנו מזלזלים במילים. אפשר להגיד, כל מה שרוצים, אמת, שקר, נעים, לא נעים, המילים אין גבולות. וזה נורא חבל, כי יש למילים משמעות, ויש אמת. חשוב מאוד להידבק. מעניין מה שאתה אומר, מעניין. אבל אני רוצה כמובן לשים לזה סימן שנייה, רגע. באמת אנחנו בעידן שהמילים פתאום מעבדות משמעות, כאילו, החל מפייק ניוז, שמילים הופכות להיות כלי בשירות השקר והכזר, בהמשך באמת בהשחטה של השפה, דרך האמוג'י, ודרך כל מיני קיצורי דרך וכולי. ויש לי איזו מחשבה לגבי זה. אולי דווקא ההשח הוא הנכון. אולי באמת עד היום, בהתפתחות האנושית, השפה הייתה כלי להבנייה, כלי ליצירה, כלי ליצירת עולמנו. ובאמת בררנו את העולם שלנו עם המילים שלנו, וזה נהדר. הכל נכון. ואולי אנחנו נמצאינו שבתקופה שבה אנחנו רוצים לעבור מעבר למילים. האם יש משהו מעבר למילים? זה מאוד יפה מה שאמרת שהבוקר, שרונה שאלה אותך, מה אתה חושב? את אמרת, אני לא יודע, עוד לא כתבתי. איך אני ידעת איך עוד לא כתבתי? וכתבה אני שאחיד לדור שבאמת, אם לא היבנו במילים כתובים, בכתיבה או בדיבור, כל אחד בדרכו, או בקריאה, אם לא היבנו במילים את המחשבות שלנו, אז הן פשוט לא קיימות. ואולי הדור הצעיר יותר, הולך לפתח איזושהי תקשורת חדשה, איזושהי משהו שבאמת מעבר למילים. אולי יש עוד משהו שיכול לברור מציאות, כמו תחושה, כמו כל מיני כוונות. אך כמובן תמיד בסופו של דבר צריכים את המילים, ולא סופק. אבל אולי הגיע זמן להתפתח לתורה חדשה, שהמילים בה הם משניים, ולא דווקא אבני הדמיין של הבציאות שלנו. אז הנה דוגמה על אשתי שרונה, פסיכולוגית, היא תמיד לומדת דברים חדשים, ועכשיו היא לומדת פינה מלאכותית, ביישום לפסיכולוגיה. זה יכול להיות כלי חזק מאוד. והיא עושה תרגילים. אז היא עשתה תרגיל, ביקשה מתוכנה מסוימת של AI, ליצור תמונה. והיא נתנה הוראות, מה היא רוצה, ויצא משהו מדהים. משהו מדהים. היא הרבה קטנה, עם הרקע של רכת צבעים וכולי. ממש מדהים. אתה צודק, הדור הצעיר, פחות במילים. הרבה פחות במילים. כתב לי הרבה ספרים, עד שקמתי בבוקר והבנתי, רגע, הם כבר לא קוראים ספרים. זה נגמר. הצעירים הם דור ויזואלי. אבל פינה מלאכותית יכולה ליצור ציורים מדהימים, בדיוק לפי ההוראות שלנו. זה באמת שפה חדשה. שפה לא של מילים, אלא שפה של דמויות. של אימצ'ס. צריך לקחת לי זמן להבין את זה, אבל יש לזה עוצמה. לא חסיד של טיק טוק, עושים בישראל נזק רב בטיק טוק, אבל זו הוכחה. מלידי ילדים, מלידי צעירים, דפוקים לטיק טוק בגלל הדמויות, בגלל הציורים שיש בטיק טוק. כן, כן. אז מעניין, אנחנו כאילו עוברים מציליזציה של שמה, שמה ישראל, לציליזציה של ראייה, של דימויים וראייה. משהו חדש נפתח פה. וזה מתאים, זה מעניין. זה מעניין מה שאומר על האיי-איי כחלק מה שמבפר את התקופה החדשה. אז אנחנו מכירים בזה, שיש לזה עוד דרכים ליצור. אלישה, אני רוצה להקריא קטע מהדרשה שלך, דרשה מהספר היקה. כתבת את זה לפני עשור פחות או יותר. אני יודע איך זה מרגיש כשאני מתעקש למצוא בתורה את מה שאני כבר יודע. זה נוחה, אנחנו כולנו עושים את זה. מחפשים מה שנוח, מה שמוכר, מה שבטוח. אבל צריך להסתכן. לחדש זה להסתכן. אני ממשיך. זה פשוט משאמן. זה מייבש. אין חיות בלימוד שכזה. ואני יודע איך זה מרגיש כשלפתע קופצת עליי מתוך הטקסט הבנה חדשה, חיבור חדש, טרי, מעורר, מאתגר. כמו לקעה מן התורה. לקעה מן התורה איזה בת קול אלוהית. הבת קול הזאת, אליסה, זו בת קול מאחורי המוח. כאשר אנחנו חושפים על משהו ויש דילמה, שאלה, אתגר. אין פתרון. אני לא יודע מה אני חושב על זה. המוח ממשיך לעבוד בשקט. אז הוא שולח לנו אבל ממש בקול ממש חלש. קושי וקושי שומעים. צריך להקשיב לו. זה בת קול. צריך שקט. צריך זמן שאנחנו לא מתעסקים על הטלפון או הטלוויזיה או כל דבר אחר. צריך זמן ריק. זמן ריק מאוד חשוב ליצירתיות. אז בת קול הזאת, קרה לי הרבה פעמים שקיבלתי מסר חשוב מהבת קול. אז הנה אתה כותב באחת הדושות האחרונות מהסוד שלך של החידושים שאתה מביא לנו בברשה. זה שיעמום לחזור על דברים מוכרים. לצערי שמעתי אינסוף דושות של רבנים יפים וחכמים אבל שחזרו על אותם הסיפורים ושהתחיל לספר לי ש... אני אמרתי לעצמי, או נו. שמענו את זה 54 פעמים כבר. אז תמשיך לחדש אלישר. תמשיך לחדש. אני רוצה רק... קודם כל, מסכים עם כל מילה ולקבל את ההזמנה הזאת, את האתגר הזה. רק איזשהו דיוק קטן שזה פשוט מחלוקת אקשרית. אנחנו צריכים גם למצוא את מקומות המחלוקת. באמת, מאיפה מגיעה בת קול? האם את מגיעה מהמוח, מהחורש למוח? אני ממש מאמין שהיא לא מגיעה משם. אני מאמין שהיא מגיעה דרך שם. היא מגיעה דרך המוח, אבל היא מגיעה מ... דיברנו על זה גם בעבר. היא מגיעה מהלא נודע. והמוח עומד תחיית נמסר. הנה שוב, אני ממחזר משהו שדיברנו על זה בעבר. אבל המוח מעין תחיית נמסר ולהסכים את המקום השקט, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, לעשות דברים טובים, מסכים אלישה, אני חותם על זה. יש דברים כל כך יפים שיהודים המציאו וממציאים וממשיכים להמציא. מאיפה זה בא בכלל? מאיפה הרעיון הזה בא? הנה דוגמה. דוגמה קצת כואבת אלישה. לפני חמישים שנה, בוגר טכניון בשם אברהם קרם, תוך כדי מלחמת יום הכיבורים, לפעמה שאני זוכר היטב, לפני חמישים שנה, אברהם קרם, היה לו רעיון מטורף. הוא ידע שילדים עוסקים בהתסת מטוסים קטנים, מודלים, תיקנים קטנים. הוא אמר לעצמו, אולי יש לזה שימוש אחר, רציני. אולי נוכל לבנות מטוס לא-לא-טייס, קטן שכזה, והוא יצלם, והוא יגלה לנו מה קורה. כי אלישה בשתי הקרב, כפי שאתה יודע, אתה קצין, במילואים, כי היית. בשתי הקרב, הכל RFL. RFL אחד גדול. והכתבן הזה, הכליטה היא לא מיודעש, ב-1973, שימש לנו כדי להשיג מידע בשתי הקרב. לצערי, זה הפך לכלי קטלני, במיוחד בידי האויבים שלנו. אם תהיה גם צהל IDF, אתה משתמש בזה באופן מאוד אפקטיבי, וגם קטלני. אבל זו דוגמה כל כך חזקה, כמו בינה מלאכותית, וזה גם הנהג. המון דברים אחרים. זה גם ברכה, אבל מה לעשות? זה גם כללה. ואולי בעצם כל דבר, כל דבר, הוא גם ברכה וגם כללה. אין משהו שהוא לא גם ברכה וגם כללה. ובעצם, מזכירנו שכל דבר הוא, באמת הוא, פתוח לפרשנות, וכל דבר הוא פתוח לנצירתיות, ולהחליט מה אנחנו עושים עם זה. כן? גם הראיון מאוד מאוד יהודי, הראיון של הספר האחר, שבעצם כל דבר יש לו את בית הצד השלולי שלו, ואת הצד השלילי שלו. אז אלישע, בוא נגדר הכהלת. אנחנו קוראים ספר כהלת. ספר שנכתב, לפי חזל, על ידי המלך שלמה, כשהיה זקן, וסיכם את החכמה שהוא צווה בחייו. הוא היה אדם מאוד מאוד חכם. מתגיל צעיר, אני במיוחד אהבתי את כהלת, וקשה לי להסביר את זה, כי אני אדם אופטימי, וכהלת לא כל כך אופטימית. אבל אהבתי את הפרגמטיות שיש בה כהלת. כהלת הרדליים על הקרקע. בוא נדבר כמה דקות על כיצד היהדות סופגת רעיונות מאמים אחרים, דתות אחרות, פילוסופית אחרות, ומשלבת את זה, ועושה מזה משהו הרבה יותר יפה. בפילוסופיה היוונית, יש שתי תרמים. יש זרם של סטואיק, סטואיסם, של ספרטה, ליס בולד, סטיפ אופר ליפ, סקדאפ, אפילו לשבח סבל וכושר, ליס בולד. זה ממש לא יהודי. אנחנו צמים, אבל לא בשביל ליס בולד, אלא כדי להגיע לתפונה. להבנה, לסליחה. יש כאן תשעה נוגדת לגמרי, של אתינה, של אפנס, אתונה, אפיקוריאני. אית, דריקת, בנארי, עכשיו נמות. הקוהלת קצת בכיוון הזה, של אפיקוריאני. אנחנו נמות, אז ליהנות ממה שיש. יהודים לקחו את שתי הפילוסופיה, האלה, ושלבו את זה לתוך הריטואל שלנו, בתוך התפילה אפילו, בתוך שמחה. ואנחנו אוכלים ושותים, כדי לשמוח, אבל לא זאת המטרה. המטרה היא אלוהים. למצוא אלוהים, לשבח את האלוהים, להנות מהחיים, והחיים, אלו המתנה הכי יפה, שקיבלנו. כמו שרב סאקס אמר, החיים שלנו, זה מעשה אומנות אישי, של כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו מעצבים את החיים, וגם מעצבים, כיצד אנחנו רואים את העולם. כיצד אנחנו רואים את החיים. זה יוצר נציאות. כן, כן, כן. אתה רואה פה הרבה מאוד דברים. אולי יש שם מבקיר ככה, מדד לי ככה את הספק אולש, אולי דרכה, אני לא יודע, שחווה אחרי שהחלה מעצת דעת עוברה, בעצב, תלדי בנים. ואולי עצב זה לא sadness, אלא באמת מהמילה עיצוב. ושבעצם את תהיה שותפה בעיצוב שלהם, את תהיה שותפה בעיצוב של התולדות שלך, של מה שיבוא, מה שבעצם ייצא ממך, מה שיבוא עמך. ונכון, יש המון זרמים בפילוסופיה הלבנית, ואני מאוד מפחיד לך שהיהדות מאוד מגיבה לחכמה הלבנית. היא מושפעת ממנה, ומגיבה אליה. היא לוקחת את מה שאותנטי ונכון לה, ועושה לך תמרה למה שפחות מתאימה. למשל, הנושא של גורל, דיברנו על זה די הרבה לאחרונה בקהילה, הנושא של גורל, אין גורל קבוע ביהדות. כל מה נאמר תשובה, אנחנו אדושן הרבה עדיין בתולדות של תשובה. תולדות של תשובה, בעצם מאפשר לנו לשנות את ה-trajectory, את הכיוון חיינו, מן הקצה אל הקצה. אין פה גורל, זה דבר אחד. דבר שני, טרגדיה. החיים האלה, הם לא טרגים. כן, בסוף כולנו נמות. ויכול להיות שנמות, אולי שהוא באיזשהו סבל כזה, או חלילה. ועדיין החיים לא טרגדיה. דיברנו באנגלית, על האופן שבו כשאדם הולך לעולמו, אנחנו הולכים לבחור לשקוע בעבל עמוק, ויש מקום לעבל, חשוב להגיד, ואנחנו הולכים גם להיות בעיקר לחגוג את החיים שהוא חי, את מישהו היה, את הרעיונות שלו, את ההומור שלו, את היצירה שלו בעולם. ואז פתאום זה לא טרגדיה, ובסופו של דבר, גם התשובה שקהלת נותנת, וכן, החיים מתקהלת, אם טוב, אם רע, בסופו של דבר, המציאות היא הבל הבנים, בסופו של דבר, הכל מתפרק, כל הנחלים זורים לים, והים איננו מלא, וכן הלאה, וכן הלאה. אבל בסופו של דבר, הוא אומר, תזכור שיש פה איזשהו נצח, בתוך הבעיה, בתוך הבר חלוף הזה, יש איזושהי נצחיות, שתמיד תמיד קיימת שם, ואחרי את הלך, ואותה תחגוג, ושם את תמצא את השמחה שלך. ואני חושב שזה באמת, דבר מאוד מאוד יהודית, כלומר, זה לא תשתה ותאכל, כי מחר נמות, תשתה ותאכל, כי זה ממש נהדר, לשתות ולאכול ולהיות שמח, זה ממש נהדר, כלומר, תשתה ותאכל, כי את החיים האלה צריך לסמוך, צריך לסמוך בהם. והשמחה היא באיזשהו מקום, השמחה של סוכרות, סוכרות שמחת בחגך, בית האח שמח, זה אחת המצוות הגדולות של סוכרות, מצוות השמחה, בעצם באה ואומרת, צאו מהבית הקבוע שלכם, מהמבצר שלכם, מההגנות שלכם, למקום המוגן, צאו משם, לכו החוצה לסוכה הערעית, למקום השערעי לבר חלוף בחיים, ושם תמצאו שמחה, ותתחברו אל השמחה. וזה האתגר של סוכרות. ואני חושב שזה באמת מסר מאוד מאוד מאוד יהודי, מאוד חסידי, מאוד יהודי. אז קדימה לי, שיש לי סיפור קטן על קוהלת. כשאמרתי, אהבתי קוהלת כל חיי, עמדתי בפרינסטון, לפרינסטון, אז לא היו בנות, אז בהלל פרינסטון הבאנו בנות מנכלולות בסביבה, שרון הגיע לאונג שבת, ישבנו ביחד בשולחן, אמרתי שאני עולה לארץ כמה שיותר מהר, האחרים בשולחן אמרו שזה תור תירוף, מה פתאום, ארצות הברית, מדינה נהדרת, שרון בסוף השולחן אמר שגם היא מתכוונת לעבוד, קפצתי להכיר את הבחורה היפה הזאת, ואז רקדנו ביחד, והשיר הראשון שרקדנו אליו היה שיר של יהוא, There is a time for all things, a time to live, a time to die, זה באמת, קוהלת, קפוצת רוק עשתה שיר, מאוד יפה, פרגימן זה פרגימן, בקוהלת, בדיוק פרגימן, זה כאילו סימן, זה בשרט, כמו שאומרים ביידע, זה מדהים, והתחתנו ועלינו ביחד, אליש אני רוצה לקחי קטע מהדרשה שלך, שמאוד מדבר אליי, אתה מדבר על כילוף, הרי התורה זה רמות, רמות שונות, כמו בארכיאולוגיה, אנחנו חופרים, וחופרים ומגיעים ממש ממש לעומק, או לא מגיעים לעומק, כל אחד בפי טעמו, אבל יש אינסוף רמות שעומק בה, בתורה, ואתה אומר, תוך כדי תהליך הכילוף של חוונת התורה, אני מגלה שלא את התורה אני מקלף, אלא את עצמי, וזה כל כך מדבר אליי, בגלל הניסיון שלי יחד איתך, כל שבוע, בפודקאסט משך יותר משנה, שנה וחצי כבר, שהכילוף הזה, תוך כדי לימוד תורה, אנחנו מקלפים את עצמנו, ומגיעים להבנה את עצמנו, למה? כי התורה היא תורת חיים, והתורה היא תורה של קיצה לחיות. אם קוראים את התורה בצורה כזאת, איך אני אמור לחיות? מה הדרך הנכונה לחיות כמו יהודי? כשחופרים בתורה, אנחנו חופרים את עצמנו, ומגלים באמת מה מתאים לנו, ומה שיפה בתורה, it's not one size fits all. התורה היא תורה אישית לכל אחד ואחד. יש גישה בעסקים, markets of one, שווקים של אדם אחד. היום עם טכנולוגיה אפשר לייצר מוצר מותאם לכל אחד ואחד. זה הסוד של דל. דל יוצר המחשבים הכי טובים. ואתה יכול לבחור באינסוף אפשרויות במחשבים של דל, ואין שניים שהם זהים. וזה היה הסוד של דל, הם גילו איך לעשות את זה דרך רובוטים, דרך ייצור רובוטי. אבל כך התורה. יש תורה אישית של שלמה. והיא התורה שלי והיא מתאימה אני, אבל צריך לרפוא, צריך לכלף. והכילוף לא רק בתורה, כמו שאתה אומר, הכילוף בתוך עצמי. מי אני? זו שאלה. הרבה אנשים לא מגלים מי הם באמת, כי אף פעם אין להם זמן שקט אפילו לשאול את השאלה. והתורה מחייבת אותנו לשאול, מי אני בתור יהודי? מה זה אומר לגבי הדרך שבה אני אמור לחיות? ומה אני עושה בחיים האלה? מה אני אמור לעשות? מה המשמעות החיים? אלה שאלות שהתורה מציפה כל הזמן, תוך כדי הכילוף הזה. אני חושב שזה מאוד מאוד יפה מה שאתה אומר. שבעצם אין תורה אחת, אלא באמת יש את התורה של שלמה, יש את התורה של אלישה, יש את התורה של יוסי, יש את התורה של נחמה. כי כל אחד מאיתנו, וגם אנחנו מכירים את זה מספרות חזל, שבאידור, אומרים שכולנו עלינו למרגלות הר סינית שהתורה ניתנה. וכולנו שמענו משהו אחר. ולכן גם יש כל כך הרבה פרשנות, כל כך הרבה דרשות שיוצאות כל שנה. היינו חושבים שכמה כבר אפשר לכתוב על הספר הזה. די, כתבו. כתבו במשך 100 שנה, 200 שנה, 1,000 שנה, 2,000 שנה. כמה כבר אפשר לכתוב על ספר אחד. די. ועצם העובדה שאי אפשר לכתוב עוד ועוד ועוד ועוד על כל מילה ועל כל אות ועל כל קטר של כל אות, זה מראה שבאמת אין תורה אחת. עכשיו, יש תורה אחת, אבל במובן מסוים, במובן עמוק של מילה, אין תורה אחת. וזה לגמרי בסדר למישהו אחד לא מסכים עם דעתו של מישהו אחר, ולא עושה את הדעה שהוא לא מסכים איתה לא נכונה. זאת התורה שלהם. ככה הם משתקפים בתוך תורת משה. ואולי אם נמשיך בתגון הציורי, אבל כשבת פרעה משתה את משה מן המים, אז התורה כאילו מושה כל אחד ואחד מאיתנו. משה במשך כאילו בעצם אומר, הנה, הנה המים אחרים, הנה אין סוף אפשרויות. בוא נמשה אותך משם, בוא תראה איזה לגימה אתה לקחת מהמעיין הזה, מהים סוף, ים שאין לו סוף. אני מרגיש שתוך כדי השיחה איתך בפודקאסט, אני משתנה, הדעות שלי משתנות. בתור בן אדם, אני הולך ומשתנה. אני חושב שזה משהו חשוב וטבעי. ברגע שאנחנו לא לומדים, לא מתפתחים, לא צומחים, זה לא טוב. אנחנו קופאים על שמרנו, אבל התורה משתנה יחידיתי. זאת אומרת, כשאני קורא את התורה, ואני שלומו של 2024, אני לא שלומו של 2023, אבל התורה של 2024 היא גם לא התורה של 2023, כי אני קורא אותה ואני רואה אותה בצורה אחרת, בצורה שונה, בצורה שמתאימה לי כפי שאני עכשיו, ולא כפי שהייתי לפני שנה. וזה משהו מדהים לגבי התורה. היכולת של התורה לגדול ולצמוח יחד איתי. נכון, זה מאוד יפה. ולאמת, אני יודע שאנחנו נסיים עוד כמה רגעים, אבל לאמת, אפשר כאילו, לפעמים ככה בקהילה ככה, תוך כדי שקוראים בתורה בשעות הבוקר, ואני ככה מרגיש לתת הסברים, תוך כדי יש אנשים שיותר טובים, אנשים שפחות טובים, ואחד האנשים שרוצים כבר לסיים את התפילה ולחזור הביתה. וזה נראה ש... מה מסתמך? יש פה כזה עושר אדיר, כל כך הרבה לימוד, כאילו הבית יחכה, הערוכת צהריים תחכה, אנחנו עכשיו הגענו למעיין, מה? לאיפה אתם מהרים? אבל מאלה, זה אחד הדברים ש... אני רוצה להגיד לא פעם, זה כאילו, זה כאילו חוד מצוץ מן האצבע, אבל זה לא, זה מאוד מאוד אמיתי. שנכון לעכשיו, למיטב ידיעתנו, התורה הולכת להסתיים בדרך מסוימת. או נגיד, סתם נתקח דוגמה, איזשהו אירוע, נגיד בסוף של המילבר, שמשה מקה בסלע. משה מקה בסלע ו... ואז הוא... נאמר לו שהוא לא יכנס חזרה לארץ המובטחת. ו... בוא נראה, אולי השנה זה לא יקרה. אולי השנה זה לא יקרה. ואולי השנה באמת התורה תשתנה. אך אני יודע, אני יודע שהמוח הלוגי אומר, לא, אני באמת, כאילו התורה עצמה, התורה הכתובה, היא לא הולכת להשתנה אותה. ההבנות, הפרשמיות, נכון, נכון. אבל אם נרשם לעצמם באמת דרור להיות באיזושהי... בחירות רדיקלית, אז בוא נקרא את התורה, כי אפשר באמת לא יודעים מה תהיה המילה הבאה. לא יודעים איך הסיפור הזה יסתיים. ובוא נראה, אולי באמת הוא יסתיים השנה אחרת. והיו דברים מעולם. כלומר, זה לא שהמילים השתנו. אבל פתאום מגלים, מתוך הטקסט הקיים, מגלים פתאום משמעות הפוכה לגמרי למה שחשבנו. הפוכה במאה שמונים מעלות למה שחשבנו שנה שעברה. וכאילו שהתורה בעצם השתנתה לחנותים. אז כן, יש פה מתמטיקה. מהי מטופוה של מתמטיה? במתמטיקה אנחנו מבינים, גם בכלכלה, בכל מערכת שהיא מורכבת וכאוטית, כמעט כמעט תמיד אפשר למצוא מה שנקרא נקודה קבועה. בתורה יש נקודה קבועה. זה אלוהים. אבל תוך הנקודה הקבועה הזאת יש הרבה דברים משתנים וזונמים. אבל אין סתירה. אין סתירה בין השינוי המתמידי של התורה והנקודה הקבועה הזאת. נקודות שלא משתנות אף פעם. לא לפני 3,000 שנה ולא בעוד 3,000 שנה. ככה היופי של התורה. כן, כן, מקפיא. אז אנחנו נאחל לכולם חג שמח שלמרות הכושר גדול בעת הזאת. מישהו רוצה להעמיק יותר רוצה שלשמחה מוזמן להקשיב לפודקאפ באנגלית, כי שם דיברנו מת על השמחה. אני רוצה להחיל עצמי למרות הכל הקושי, למרות התרגד שהייתה אתמול, ולמרות הכאב הגדול שאנחנו נמצאים בו לדעת באמת איך ליצר שמחה בחיינו. וייעיץ תהליכים מאוד מאוד חשובים. ואם יש משהו שיכול להביא פה שפיות שלום וסיום טוב לכל המשבר שנמצאים בו זה דווקא השמחה. כי אנחנו מצווים כיהודים להיות ברכה. זה לא כללה, אבל להיות ברכה זה מחייב כמעט שנעשה את זה מתוך שמחה. מתוך שמחת היצירה. יצירה של החיים שלנו ויצירה של דרכים קטנים, קטנות וגדולות כיצד להיות ברכה. מקפיאים, מקפיאים. אז שתהיה ברכה, שתהיה לנו שמחה ושתהיה נחמה, הרבה הרבה מאוד נחמה. חג שמח לכולם. חג שמח. תודה.