משפטים

I will in one second. זה רחוק מדי? כאילו שרואים את הדפים ושרואים את זה, הוא יכול לגזור את זה מתוך זה? אז רואים קצת דפים, אז זה בסדר. כאילו אם את מסתכלת על תוכניות רדיו אחרי זה, צריכה להיות רבה דפים. נכון, אני אביא רגע גם את הדף. תודה. אוקיי. אוקיי. זה מה שיש עכשיו לבינתיים. לא, זה בסדר שרואים את הדפים. סליחה, אין לי שתרחנו כל כך מתחילה פה. אוקיי. זהו. שלום. אני עושה את זה עוד קצת יותר. לא. אתה לא יהיה יותר גבוהה ממני. כן, זה גנטיקה. זה יעבור. אוקיי. טוב. שלום מדינה, ברוכים הבאים. לא, לפני שאני אתחילה. ברוכים הבאים לפודקאסט מבית מתן, מפרשות שבוע, שבועני. אוקיי, שאלה מההתחלה. ברוכים הבאים לפודקאסט מבית מתן, מפרשות שבוע, שבועני. חיה בינה קץ, מנכרית מתן, והרבני דוקטור עדינה שטרנברג, מהצוות במתן, מסוככות על הפרשה, על ההפתרה ולאור השאר. שלום מדינה. שלום חיה. טוב, היום קצת התהפכנו, כן? אני קצת אספר על מה קורה בפרשה. אז פרשת משפטים היא הפרשה השישית בספר שמות. פרשה שעוסקת בעיקר בדיני מומנות ודינים נוספים, שמביא מכל ומסכתות רבות בסדר מזיקים, אותם בעיקר למדה עדינה. בסוף הפרשה מופיע מעמד קריטת הברית בין האלוקים לאם ישראל וראיית האלוקים. בפרשת השבוע מובילות 53 מצוות, מתוך טרייד מצוות. עדינה, מה תפס אותך השבוע? אוקיי, האמת היא שבאמת יש המון המון מצוות בפרשה. זה תמיד אותי נורא מטריד, הקשר בין פרשת יתרו לפרשת משפטים, ובין מעמד הר סיני ומה שמענו שם ומה קורה בפרשת משפטים. כן, טוב, זה באמת, הפרשה, עוד מצוות, עוד מצוות. זה בערך היו, אם זה 53 זה כמעט, מתוך 613 זה קרוב ל-10% מהמצוות שלנו, כן? אז הגיוני שאחרי המעמד כזה אנחנו צריכים לפרק את זה קצת לגורמים ולרדת לפרטים. כן, אני חושבת שזה באמת אחת השאלות שלנו בכלל בחיים, אבל זה באמת ביחס בין יתרו למשפטים. זה איך לוקחים, בפרשת יתרו יש לנו עשרה משפטים, נכון? יש לנו עשרת הדיברות ועקרונות מאוד מאוד גדולים, ואחר כך צריך לפרק אותם, גם להרחיב אותם, אבל גם לפרק אותם לגורמים ולהפוך אותם להיות מיוסמים כאן בעולם הזה. אחת השאלות שאני הולכת איתן כל הזמן בשבועות האחרונים זה איך אנחנו לוקחים את העיקרון הגדול, שנראה לי שכולנו בתקופה הזאת מסכימים לו של מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ואיך אנחנו הופכים את זה למשהו יישומי עבורנו. כלומר, קל לנו להגיד, הנה יש לנו אנוכי השם לוקחה שרוצה להצליח למרץ ספריים עם בית עבדים, אז זה אומר גם לא לעשות קציבים וגם לשחרר את העבדים שלנו. כלומר, אנחנו יכולים לקחת איזשהו עיקרון גדול ולהגיד, אוקיי, עכשיו מה זה אומר? אחרי שש שנים משחררים את העבד לחופשי. לוקחים לנו את השבת, אוקיי, אז מה זה אומר בדיוק השבת? אנחנו מאוד אוהבים שיש לנו גם עקרונות גדולים, אבל גם שנותנים לנו עם מה לעבוד. ואני חושבת שלי בתקופה הזאת נורא קשה שאני לא יודעת איך לוקחים את תחדות ישראל והופכים את זה לשולחן ארוך. איך לוקחים את הרעיון הזה של מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ונותנים לזה מערכת של כללים. אז איך מדברים אחד עם השני ואיך מתנהלים בעולם? טוב, אז זה באופן עקרוני גם קצת. רוב המסכתות של המעדת ורוב העניינים של לומדים בבית ספר, אנחנו לא מתעסקים כל היום בין אדם לחברות. זה לא באג'נדה, נאמור שזה חברתי, כן, אבל זה לא באג'נדה החברתית של אולי כתוב על הלוגו של בית ספר שלמדתי פה דרך ארץ קדמה לפורה. אבל זה הלוגו, כן? אתה לא נכנס לכיתה ולומד דרך ארץ כל היום, לצערנו. אני חושבת שלא מעט, אבל כן, אבל זה נכון שאנחנו רוצים להתגבר בזה יותר. אבל כן הפרשה פה באה ומזכירה את זה. יכול להיות שמיד אחרי המעמד הזה, כן, אחרי המעמד הזה, וכשעשיתי קצת זום אין לה פה, אז שוב פעם חזרתי לספר החינוך, והשורשים, בעצם המצווה הראשונה פה, שאחר כך נגיע ליותר, זה עבד דברי, כן? המעמד של עברי דברי, איך להתנהג לעבד דברי, מה עברי הכימיותים, אבל למה דווקא, אם הספר החינוך, כן, הוא מנסה להבין את למה דווקא, למה דווקא את המצווה הזאת, למה להתעסק בעבדים פה, כן? אז הוא כותב, משורשי מצווה זו שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר עם קדוש, מלא ומאותר בכל מידות טובות ומעלות, כי מתוך כך תחיל הברכה עליהם והחסד והרחמים מלמדות המשובחות שבעולם, ועל כן הזירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמול לו חסד. כן? וכשמסתכלים עוד על הפירושים, כן, על למה עבדים, למה זה, זה בעצם, כל פעם זה חוזר למצרים, בעצם, למה אנחנו מתעסקים ישר בעבד, ובעבד עברי בכלל, כדי שאל תגיע למצב משני צדדים, גם לא שתשים עליך אדון כמו שהיה לך במצרים, מצד אחד ומצד שני, גם שלא תהיה, רק שנייה, שלא תהיה כמו האדון במצרים, כן? להגיע משני הצדדים, שלא תצטרך לעצמך להיות לעבד, כן? שתגיע לרמה הזאת. בעצם, גם היציאה ממצרים, וגם מתן התורה, ופה הירידה יותר לפרטים, היא כל פעם מזכירה לנו, תצאו ממצרים, כן? תזכרו את מצרים, תזכרו איך הייתם במצרים, ותצאו מהצרות של מצרים כדי להיות אדונים לעצמכם, ואם אתם כבר לוקחים, בצערו של העבד, או בצערכם כי הצטרכתם לעבד, תתנהגו אליו בכבוד. זה מעניין, כאילו הקדוש ברוך הוא אומר, אני יוצאתי אתכם ממצרים, אבל אתם צריכים להמשיך את זה, כן? כלומר, השם ברא את העולם, אנחנו שישה ימים צריכים להמשיך לעבוד, אז הקדוש ברוך הוא לא עושה דברים, ואז אמר, טוב, זה מה יש, אלא אנחנו אמורים להמשיך ללכת בדרכו, ואם הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים, אז אנחנו צריכים לדאוג לא לחזור לתודעת המצרים, לא בתור אדונים ולא בתור עבדים, וזה התפקיד שלנו לשמר את ההישגים, כל הזמן מדברים על לשמר הישגים, זה דבר נורא משמעותי, העולם עובד בזבן וגמרנו, ועכשיו, אוקיי, עשינו, נכנסנו, יצאנו, נגמר. לא, אנחנו צריכים לשמור על אותו הישג שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, את המקום הזה שיצאנו ממצרים, ואנחנו צריכים להמשיך להוציא את המקום הזה של מצרים מתוכנו. ואחרי העבדים, כן, אימא הזוי, רוב המצוות האחר כך יש את כל השורים ואת כל השומרים ואת כל העניינים האלה. שברים. שברים, כן, סליחה. שברים ושומרים. שברים, שומרים ומעקות ודברים כאלה כלליים יותר שיש פה, או בורות. לא, יש בורות, צריכה, תמחוק את המעקות. בור יש, אבל מה שהאותי תפס זה לקראת סוף הפרק הכתוב, כן, שזה פסוק שם, מתחיל מהגר ואז עובר לאלמנה. כל אלמנה ויתום לא טענון, אם ענה, טענה אותו, כי אם צעוק יצעק אליי, שמעו, השמע, צעק אותו, והיה כי יצעק אליי ושמעתי. בעצם, הפסוקים האלה, גם, שוב, זה כמו שדיברנו בהתחלה על בן אדם לחברו, גם הטענה זה, אין בדיוק מה זה לא לענות את הגר או מה זה לא לענות את היתום לאלמנה. זה מושג קצת אמורפי, כן? מצד אחד זה אמורפי, מצד שני, אם חס וחלילה אתה כן עושה את זה, אתה תהפוך, אתה, כאילו, אשתך תהפוך לאלמנה וילדים שלך יהפכו ליתומים, אז יש פה איזה, וגם הביטוי הזה של צעוק, כאילו, הצעקה של האלמנה והיתום, ושאני אשמע להם, כאילו, הכפילות הזאת, זה משהו כנראה שהוא מאוד עמוק. ושוב, גם פה, זה מחזיר אותנו למצווים, בעצם, מה קרה לאלמנה, כן, או מה קרה ליתום, הוא רגיל, ואנשים שאין להם, אין להם, אב, כן? אז היה דמות, אין להם את הדמות האב שתגנה להם, אין להם את המדינה או הארץ שלהם, כאילו, במקום זר. ואכן, השם, הוציאו אותנו למצווים, אחרי שצעקנו. כן, כן, לגמרי, זה מחזיר אותנו להצעקות שלנו במצווים, ותמיד לצעקות גם בנביאים, של צעקה לאיבוהה. נכון, שזה, שאת יודעת, עכשיו אני חושבת תוך כדי, לא הכנו את זה מראש, אבל אני חושבת תוך כדי, שאמרתי שאני מאוד אוהבת שנותנים לנו כללים. שאני יודעת מה צריך לעשות, אם יש איזה רעיון גדול, אנוכי ה' אלוקיך, שרוצה לתת לך מערץ מצווים, אז אוקיי, אז מה אני עושה עם זה במציאות? ואז, והתורה אומרת, אבל, זה לא מספיק לעשות שקליסט. בסדר, שחררתי את העבדים בשנה השביעית, בסדר, אז עשיתי ככה, בסדר, עשיתי ככה. אבל, כמו שאת אומרת, את כל הדברים העמומים, אנחנו מצליחים איכשהו עדיין להיכנס לתוך החורים ולעשות אותם עדיין. אז לא לענות את היתום, בלי שאני אגיד לכם בדיוק מה זה אומר. זה ברור, אם אנחנו, הרי, חלק מהמטרות של הפודקאפט הזה, זה להגיע לתקופה הזאת. היום, הרי, בדיוק אתמול דיברתי עם איזה רב בארצות הברית. פשוט, תקשיב, אני בסדר, אני ישנה במיטה שלי. בערב, בבית שאני ובמשפחה שלי, ברוך השם, אבל יש בערך, וזה חישוב מהיר, לדעתי, קרוב ל-600,000 איש במדינה שלנו, שהם לא ישנים במיטה שלהם, אם זה המילואים ניקיים, אם זה המפונים, שזה קרוב ל-200,000. אז, פה, מבחינת הגר, היתום והאלמנה, זה סימבולי, אבל אני רואה, במלחמה הזאת, לא שאני לא חסר לדעת, כן, רובם לא אלמנות ולא יתומים, אבל כן, הם בהחלט מבחינת גר, הם לא בירושלים, כשקראתי את זה מישהו כתב, איך אתה יודע שמפוני עובר לידך, הוא מסתובב עם דיג'אמה ברחוב, הוא יורד עם דיג'אמה למכונת. איפה שאני אגיע לך, כולם הולכים עם דיג'אמה למכונת, כן. אז בתל אביב זה היה כתוב, אבל באמת שהגירות פה, ופה גם, אף אחד לא אומר לנו איך להתנהג עם המפונים, כן, כל אחד ישר הבין מה אפשר ומה צריך ואיך אנחנו בתור קהילה יכולים לחבק אותם. ולמרות שאנחנו לא מענים באופן אקטיבי, עדיין חשוב שנשמע את הצעקה. זאת אומרת, יכול להיות שאנחנו לגמרי בסדר ואנחנו עושים הכל כמו שצריך, אבל יש פה צעקה שנזעקת ואנחנו צריכים לשמוע אותה, ואני חושבת שבאמת המקום הזה של המעשים הקטנים היומיומיים, שגם בקיום המצוות שהתורה הנחיתה אותנו למעשים היומיומיים, וגם המקום שאנחנו ממלאים את רוח התורה ואת מה שהתורה מצפה מאיתנו, לדאוג אחד לשני, זה דבר נורא משמעותי. אני חושבת שכמו שאת אמרת שבעבד אנחנו לא רוצים לא להפוך לא להיות אדון ולא להביד אחרים ולא להיות עבדים בעצמנו, יש משהו שהתורה גם רוצה שאנחנו נעבוד על המידות שלנו, שאנחנו לא נהיה לא בסדר, וגם שאנחנו נדאג לאחרים ונראה באמת המור של הקדוש ברוך הוא שהוא השקיע והוציא אותם למצרים, המקום הזה של גם העבודה האישית, אבל גם לראות את הטוב לאנשים אחרים ולדאוג לאנשים אחרים. ואני חושבת שזה, דווקא אולי המלחמה יקלה עלינו, חז וחלילה, אבל לא קשה למצוא אנשים שברחוב ושצריכים את האזורה שלך ופה, אני רציתי לעבור לנקודה הבאה בעצם, נעשה ונשמע, נעשה ונשמע בפרשה הזאת, זה לא בהתראות כמו שאנחנו רואינו וחושבים, כן, זה מופיע לצעד סוף הפרשה, אז אנחנו כבר עוקפות לסוף, והייתה ספר הברית והייתה באוזני העם, והוא אמר, כל אשר גיבר אדוני, נעשה ונשמע. וזה הנעשה ונשמע, זה כשהדהדתי את ה... וחיפשתי כיוונים בפרשה, איך אני ואדינה ואני יכולות קצת גם להשמיע את הקול שלנו וגם להשמיע את כל התקופה, אז אני רואה את השביל העשירי לשמחת תורה, חג שמחת תורה, כיום שעשינו בו, שממש העם היה מבחינת נעשה ונשמע. אם זה אנשים כמו הגיבורים, הבן שרב קלמנזון, פרח שיש שם שלו, אלחנן קלמנזון, זכרונו לברכה, שרץ ועוד היו מאות אנשים כמוו, כן? אז זה סיפור שאנחנו מכירים בגלל הטרגדיה המשפחתית, או לחיילים לא היו ברירה, אבל היו מאות ועשרות ואולי יותר אנשים שבאותו יום. ואם זה המילואים ניקים של מחורת או פעם באותו בוקר, גיסי, כל האנשים האלה שלא שאלו פעמיים, הם אמרו להם צריך לבוא, נעשה. גם כאלה שלא אמרו להם צריך לבוא בולי מגיעו. והם ממש אמרו נעשה ואז נשמע. ואז נראה מה למדינה יש להגיד, מה לטבע יש להגיד. אבל הם הלכו והם הצטרפו מיד לשורות והבינו שחייבים לפעול בו, כי אחרת לא היינו. אני חושבת שמה שמדגיש את הנעשה ונשמע זה העובדה שאנחנו מוכנים להתייצב גם אם אנחנו עוד לא סגורים על הפרטים, נכון? דיברנו שבעיתרו אנחנו מקבלים איזשהם עקרונות גדולים ובפרשת משפטים מתחילים עם הפרטים הקטנים. והנעשה ונשמע הוא, לפי חזה לפחות, יושב על קו התפר הזה שאומר אנחנו מוכנים להתייצב גם בלי לדעת את כל הפרטים הקטנים שיהיו אחר כך. הם ידעו אותנו גם. מה? בני ישראל? ואין חרונולוגית, הרי שמעת את כל הפרטים פה, כן? ועדיין יהיו תמיד עוד פרטים ותמיד יהיה עוד משהו. וגם הרבה פעמים קהלנו בתוך איזשהו מאמן מאוד גדול להגיד הנה אני. הרבה יותר קשה במאה הימים אחר כך להמשיך את הדבר הזה, כן? להכין בשבועיים הראשונים החיילים קיבלו המון אוכל. לאט לאט הולך ומדלדת. ואני רואה בתור האתגר האישי שלי להמשיך להתקשר לאנשות המלואים ניקיים ולשאול מה שלומם. וגם להמשיך לעזור גם ליתומים ואלמנות בלי קשר, כן? יש לנו במדינה שלנו ברוך השם גם צורות של יום יום, גם לי הצורות של המלחמה. וגם הם חלק מהתיקון שלנו לראות את כל האנשים. והרבה יותר קל בהתחלה להגיד נעשה ונשפע. אבל הנעשה ונשפע אני חושבת מסמל לנו שאנחנו נמשיך את זה גם אחרי שההיי הראשוני נופל. וגם אחרי שההתרגשות והאדרנלין הולכים לאיבוד. ועדיין חוזרים לאיזשהו שגרה יומיומית של להמשיך לשמוע מה שטח מה הוא צריך. ולהמשיך לשלם מחירים אם צריך. והדבר הזה באמת מעביר אותי להפטרה. כי בהפטרה יש דבר נורא מעניין. ההפטרה קשורה באופן מאוד פשוט וברור לפרשה שלנו. כי אני מדברת על שחרור המלדים. היא מספרת על תקופתו של צדקי המלך יהודה. צדקי המלך יהודה היה המלך האחרון, זה שבימיו חרב בית המקדש וחרבה יהודה. ופתאום אנחנו מגלים שהיה איזשהו מעמד כזה שהם קרטו ברית ושחררו את כל העבדים. הם קראו דורור לכל העבדים. ושחררו את כולם. איזה יופי, איזה מקסים. עכשיו הנביא לא מספר לנו על השלב הזה. הוא מספר לנו על השלב הבא. שבו הם מתחילים ומחזירים לעצמם את כל העבדים. ואת אומרת לעצמך, רגע מה קרה? למה זה הדבר הזה? אז פה אני כשקראתי את זה התחלתי להתאמץ. איזה דיכאון. כאילו אנחנו בדיוק חזרנו למידת מצרים. זה שבהתחלה היה כתוב, כי אולי היה קצת על החיובי, שהם קראו דורור ובאמת פסוקו מהימייה. אני חושבת, לא יודעת עוד כמה פעמים יש לקרוא דורור. בתנ״ך מופיע שם שני. היה מאוד פופולרי בשנות ה-60-70 בישראל. היום אף אחד לא קורא לזה שלא דורור, אני חושבת. אבל בעצם זה היה פייק. זה היה כמו מחרת חמץ כזה. הם באמת מחזירו את העבדים. הם עשו את זה כדי שאולי הם ייברשו, הם ניסו לעשות את זה, פתאום שיהיה איזה נס ויכול להיות מעגל כזה ויושעו אותם. אבל זה לא הולך ככה. אם הם מיד חזרו ולקחו עבדים ועשו כמרצי מצרים, אז הם לא עשו פה כלום. הם חזרו לקונספציה. באמת אני חושבת, זה המקום הזה, שבו מצד אחד אנחנו עושים מעשים גדולים, ושנייה אחר כך אנחנו חוזרים לאותו מקום שהיינו. אני חושבת שזה הקושי שלנו היום. חשבנו שקרה משהו, השתנה משהו, פתאום אנחנו אכפת לנו מהאחים שלנו, ושנייה אחר כך אנחנו חוזרים להילחם אחד את השני ולהתווכח. השאלה מה בדיוק קרה פה, זו אפשרות אחת שראיתי שמעלים, ראיתי אצל הרב בנילאו וראיתי קצת רמז לזבר בר בניל, שמלך בבל צר על ירושלים ויש מצור, ועכשיו מה קורה בעת מצור וברגע האחרון? צריך את כל הלוחמים האפשריים. אז מה עושים? משחררים את כל העבדים. אתם רואים, טכנית, וכולם ניגשים ומוכנים למלחמה. אפשר גם לראות את זה כמעשה של חזרה ותשובה. כן, הבנה שאנחנו מוחקים את כל החובות, ואנחנו מתחילים ממקום של שוויון, וכולנו אחים באיזושהי אחדות מאוד גדולה. ואז מה קרה? אז אנחנו מגלים ממקומות אחרים בתנך, שאחרי שהיה מצור, מלך מצרים עלה להילחם בבבל, ובבל לרגע עזבו אותנו והלכו להילחם במצרים. וזה קצת מזכיר את הבדיחה הזאת של ההוא שמחפש חנייה, ומתחיל להבטיח לקב' ברוך הוא כל מיני דברים אם ימצא חנייה. תוך כדי שהוא מדבר, רכב יוצא מהחנייה ממש ממולו, ומה שיש לו להגיד, אה, הקב' ברוך הוא הסתדרתי לאותו דבר. אז אותו דבר פה. הם משחררים את העבדים, עושים או שזה משהו טכני, אבל אפשר לראות את זה, התגייסות של כולנו נעשה את זה, או אם זה משהו רוחני של באמת לעשות איזושהי הבנה שיש להם תיקון לעשות. ושנייה אחר כך זה עבד, או לא עבד, אבל מלך בבל הולך לרגע, ואז בין רגע אנחנו חוזרים חזרה, ואין לנו את הנעשה ונשמע זה. כלומר, יש לנו אירוע שבא מתוך התרגשות גדולה, מתוך אדרנלין גדול, מתוך חושה שממש ממש עכשיו צריך את זה, ושנייה אחר כך חוזרים להרגלים הישנים, חוזרים לריב, חוזרים לשעבד אחד את השני, חוזרים למעמדות, חוזרים להתנסות שהייתה קודם. ולכן באמת המקום הזה של הנעשה ונשמע של להיות מוכנים לא רק להתנדב עכשיו, אבל לא רק לעשות את מה שנכון עכשיו, אלא גם to keep it up, כדי להתמיד. זה אני חושבת, להפוך את זה למשהו היומיומי, זה אני חושבת האתגר של כולנו, גם אז, גם בתקופה היום, לקחת את כל הרצונות הגדולים, החלומות, הבנות, ההתפקחויות, וליישם אותם בשטח גם כשהאדרנלין הלך. גם ירמיהו הנביא הוא מנסה כל כך להחזיר אותם, להשיב אותם, המילה לחזור, לשוב, השורש הזה לשוב, לשוב, לשוב, כל הזמן הוא ממש בוכה אני מרגישה, הוא ממש אומר אני לא יכול בלעדכם. ועד כדי כך זה מסתיים קצת בדיכרון, שהוא מחזיר אותנו לפרק למת ג' בכלל, לא דיברנו על שינויים מנהגים פה, אבל אני לא זוכרת. כן, כן, כולם בסוף. כולם בסוף, כן. אבל כן יש קצת מנהגים שונים של קהילות שונות פה, אני חושבת, לא? אני לא ראיתי. אוקיי. זה אפשר למחוק. אבל מה שכן, כמו שהרבה פעמים אנחנו חוזרים לאיזה פסוק לפני, או פסוק אחרי, ונגילה עד פה, הוא חוזר לזה פסוק שיש בו, למרות שאני, כשהסתכלתי אחר כך על פרק, כשהוא חוזר לפרק למת ג', כן, אמרתי למה אני לוקחת את הפסוק הזה, זה לא הפסוק הכי מרומם, ואפילו היה קצת יותר קשה, הפסוק של, גם זרע יעקב ודוד אבדי אמאס מכחת מזהור, סליחה. גם זרע יעקב ודוד אבדי אמאס מכחת מזהור, סליחה, אז אני אתחיל מההתחלה, סליחה. גם זרע יעקב ודוד אבדי אמאס מכחת מזהור, משלים אבדי, משלים נדלה, זה אוקיי, לא משנה. אז אני אעזוב את הפסוק, כן? אז בעצם העסוק פה, כן, ישחק ויעקב, כי השיב את שבותם וריחמתים, שוב, על השוב הזה, והרחמים, שזה בעצם לנקודה הזאת, ירמיהו מנסה להגיע, הוא אומר, אנחנו זקוקים לרחמים, כי אחרת אנחנו, אם לא נרחם אחד על השני, כן, שפה, זה מה שירמיהו גם אומר, אתם חייבים לרחם אחד על השני, אין סיבה שתהיו כמו המצרים, יצאתם ממצרים, עברנו את פרעו, כן, אנחנו לא, אנחנו חוזרים, אז זה שאתה לוקח עבד, או נהיה עבד חס וחלילה, אתה חוזר למצרים, כן, אבל פה, אז אנחנו לא, אז פה אנחנו, ברוך השם, כן, אולי העבדים שלנו היום זה אולי החטופים, כן, אנחנו עושים הכל כדי להשיב ולהחזיר אותם. זה המפעונים? לא, אבל, המפעונים זה משהו אחר, זה הגריה טובה על מנה, ככה אני רואה אותם, אבל פה, אפשר להתלוי בזה, אפשר להתלוי, לא משנה, בכל מקרה, אני באמת חושבת שלקחת את זה לחיובי פה, כן, של לקחת את זה, גם ירמיהו וגם מי שהרחמים, כשקבעו את הלחזור לפרק למת ג', אז הם רצו את, גם את השיבה הזאת, גם את החזרה בתשובה, וגם את ההאפי אינדינג הזה של הרחמים ולשוב. חיי אמרה לי לפני שהיא אוהבת האפי אינדינג, היא לא אוהבת, כן, בסך הכל יש משהו מאוד מדכא בהבטרה, שהם הולכים וחוזרים ולא עומדים בהבטחות שלהם ובמעשים הגדולים שלהם. אני דווקא רציתי להתחיל את הסוף, פסוק קודם, שבאמת חוזרים לפרק לפני, ההבטרה היא מפרק למת ד', אבל אנחנו חוזרים לסוף של פרק למת ג', כלומר הוא בעצם אומר, אני קראתי ברית עוד לפניכם, אתם קראתם ברית, אתם קראתם ברית כדי לשחרר את העבדים, אבל לי יש את הברית עם השמיים והארץ, ואני לא אמאס אתכם, אתם אולי לפעמים קצת נמאסים אחד על השני, אתם לפעמים לא מצדיקים את הבחירה הזאת, אבל אני מאמין בכם, אני לא, כמו שהשמיים והארץ ימשיכו ואנחנו לא חוזרים חזרה לאיזשהו מבול, אלא נשארים עם היומיומיות, המעשים הקטנים של היומיום של השם, אז ככה הוא ישמר את הברית שלו, ואנחנו כל מה שנשאר לנו זה לקוות שאנחנו יהיו ראויים לדבר הזה, שאנחנו נצליח לשמור בעצמנו את הברית היומיומית של האחווה והאחדות, והדאגה לאחרים, והדאגה לחלשים, והשוויון הזה שיש לכולנו, והיכולת שלנו לקחת את המעשים הגדולים שלנו, ואת הרצונות והשאיפות, ובאמת להצליח להתמיד איתם ביומיום. אמן. פה אנחנו באמת מקווים שיהיו ימים יפים יותר, עוד זאת אנחנו לקראת האביב המגיעה קצת באופטימיות, ואנחנו מודים לכם על ההקשבה שיש שבת שלום, מוזמנים להיכנס לפודקאי של מתן באנגלית, לתוכניות במתן, עכשיו אנחנו בחופשת סמסטר והשבוע ושבוע הבא אנחנו קצת פחות בלימודים במתן, אבל אחרי זה יש תוכניות, דברים ניפורים, נשמח להתקן אותכם. להתראות. זה הקטן. כמה זה יצא בהקטן? איפה אתה רואה את זה מהקטן? תראי את זה באחר. זה כתוב 26 דקות. טוב. יותר קצר. אם זה ה-17 דקות, זה כאן לסיוע. אני באמת.