Details
Nothing to say, yet
Big christmas sale
Premium Access 35% OFF
Details
Nothing to say, yet
Comment
Nothing to say, yet
The speaker goes to a psychologist once a week and looks forward to each session. Sometimes, the speaker arrives anxious and has trouble organizing their thoughts. The focus of therapy is to organize the scattered thoughts and feelings. The speaker gives an example of a family therapy session where the parents were asked about their mistakes in raising their child. The parents justify their passivity with empty worldviews. They are so accustomed to this dynamic that they find ways to justify their inaction. The speaker then tells a story about a toy pig named Pesach Zon, who is mistreated by the father. The speaker feels a mixture of love and resentment towards the toy pig. The story raises questions about the concept of "good enough" parenting and the importance of recognizing the subjectivity of individuals. The speaker suggests that focusing on the subjective experience of others can lead to a more empathetic and understanding approach in relationships. אני הולך לפסיכולוג פעם בשבוע, וזה כנראה השיא השבועי שלי. אני מצפה לכל פגישה. לפעמים אני כל כך מצפה לפגישה, כשהפגישה לא משקפת את מזג הרוח העיקרי שלי בזמן השגרה, כי אני מגיע כבר כשאני מדלעה באדרנלים, ואפילו אמרתי את זה לפסיכולוג שלי פעם אחת. אבל זה לא שיש באמת משהו לעשות עם המידע. הסיבה שאני מספר את כל זה תהיה הקדמה, היא כי אני לא יודע מאיפה להתחיל. אבל בשלב הטיפול השבועי שלי, יש איזו נקודת סידור מחשבות ואיסוף מידע שנצבר בראש שלי, שאגב, בהובחן בהפורות קשב וריכוז בין היתר, אני מניח שזה יורגש, אבל בכל מקרה, בנקודה הזאת בשבוע, אני מצליח לארגן את מחשבותיי, וזה המטרה של כל הדבר הזה בעצם, לארגן את כל המפוזרות שלי, תחת משהו שאולי לא תמיד יהיה הגיוני, אבל יתחבר בעיניי. מה שחשוב הוא הניסיון, ולא אם הצלחתי באמת לגרום לזה להיות הגיוני. אני אוהב לחזק את דבריי עם קלישאות, שאני משתמש הרבה פעמים בצורה פרודית ואירונית, אבל יש בהן גם אמת. אז במקרה הזה אומר, שמה שחשוב זה הדרך, ולא התוצאה. הדברים החשובים נסתרים מניים. ציטוט של הנסיך הקטן. אוקיי, אז נתחיל בנושא, שהגבולות שלו יכולים להיות מאוד קיצוניים, ואולי הם נמתחים עוד יותר, במרוצות השנים. הכותרת היא לגונן זה לא לתמוך. והנה שתי הקצוות של הספקטרום. תמיכה מצד אחד, וסירוס על הקצה השני. הסירוס כאן הוא מטאפורי, אבל הוא מתאים, כי זה חוצה את גבול ההתעללות. אתם תשפטו. אני אנסה להיות פחות מופשט. אני רוצה לתאר מקרה. בזמן טיפול משפחתי. סיפור אמיתי דרך אגב, אין כלום מתחת. הורים של מישהו שאני מכיר. נקרא לו אלף. לא חשוב שונות. התעמתו עם השאלה, איזו טעות חינוכית עשיתם במהלך הגידול שלי? אני לא צריך להגיד שנקודת ההנחה שלי ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, ושנקודת ההנחה שלי, הם כבר מכורים כל כך לתנאיה הזאת, שהם ימצאו איזו גישה משועממת, בדיבור פרקסטי ומפואק, כדי להצדיק את הפסיביות שלהם. הם ימצאו תפיסות עולם של חוסר משמעות, שמסורות בארמומיות את המשהו הרבה יותר פנימי, שאין לו לגיטימציה בתוך תוכנו. וככל שהם נמצאים יותר זמן בתוך הדבר הזה, הם מתקרבים לנקודת על חזור, שכשהם יחשבו על שיקום עצמי יום אחד, כשהם בוגרים אולי, הם כבר לא יכולו לעשות את זה. ועוד יותר גרוע, אולי הם לא ירצו. יש כאן משהו מעוות. האם ילד צריך להיות ראוי בשביל להיות אהוב? למה האפשרות שהוא ידע שהוא אהוב לא משנה מה, לא נאמרת. אני רוצה להקריא לכם סיפור קצר, שביניים מתאר בצורה מופלאה את הנושא הזה. הסיפור נקרא לשבור את החזיר, וכתב אותו אדגר קלט. אני אתחיל לקרוא אותו. אבא לא הסכים לקנות לי בוגה של בר צינצון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי. אמר שאני מפונק. למה שנקנה לו? רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום. אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן, אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בופות של בר צינצון, גדלים אחר כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בר, הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב. כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו קוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, לי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא, את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז כשמנהרים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות, שכשינהרו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בר פלוסקטבוט. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי. החזיר דווקא נחמד. אב שלו קר כשנוגעים בו, וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל. אבל מה שהכי יפה, זה שהוא מחייך גם כשלו. ומצאתי לו שם, אני קורא לו פסח זון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת הדור שלנו, ושאבא שלי לא הצליח לכלף לו את המדבקה. פסח זון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. אני חושב שהוא לא יקפוץ מהשולחן. פסח זון, תיזהר! אתה מחרסינה! אני אומר לו, כשאני קולט אותה מתכופף קצת, ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אליי ומחכה בסבלנות, עד שהוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקויים הקרום כל בוקר. בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגז, אני אוהב אותך, פסח זון. אני אומר לו אחרי זה, ואני גם אוהב אותך תמיד, לא חשוב מה, גם אם תפרוץ לקיוסקים, אבל שלא תחשוב אפילו לקפוץ מהשולחן. אתמול, הבא בא. הרים את פסח זון מהשולחן, והתחיל לנייר אותו הפוך ובפרעות. תיזהר, אבא! אמרתי לו. את עושה לפסח זון כאב בטן. אבל אבא המשיך. הוא לא עושה רעש, את יודע מה זה אומר לי אוהבי? שמחר תקבל בר צימפסון על סקייטבורד. יופי, אבא, אמרתי. בר צימפסון על סקייטבורד יופי. רק תפסיק לנייר את פסח זון. זה עושה לו בכילה. אבא נתן לי את פסח זון, והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה, כשביד אחת הוא גורד את אמא, וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. את רואה שצדקתי? הוא אמר לאמא. ככה הוא ידע להאריך דברים, נכון יוהבי? בטח שאני יודע, אמרתי. בטח? אבל למה פטיש? זה בשבילך, אמר אבא, ושם לי את הפטיש ביד. רק תזהר. בטח שאני אזהר, אמרתי. ובאמת נזהרתי. אבל אחרי כמה דקות, לאבא נמאס, והוא אמר, נו, תשבור כבר את החזיר. מה? שאלתי. את פסח זון? כן, כן, אמר אבא. נו, תשבור אותו כבר. מגיע לך בר צימפסון. עבד איתו מספיק קשה בשבילו. פסח זון חייך אליי חיוך עצוב של חזיר מחרפינה, שמבין שזה הסוף שלו. שימו את הבר צימפסון. שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? לא רוצה סימפסון. החזרתי לאבא את הפטיש. מספיק לי פסח זון. אתה לא מבין, אמר אבא. זה באמת בסדר, וחינוכי. בוא, אני אשבור אותו בשבילך. אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא, ועל החיוך העייף של פסח זון, וידעתי שהכול עליי. אם אני לא אעשה כלום, הוא מת. אבא! תפסתי לו ברגל. מה יהיו להביא? אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. אני רוצה עוד שקל, בבקשה. התחננתי. תן לי עוד שקל לדחוף לו. מחר. אחרי השוקו. אז לשבור. מחר. אני מבטיח. עוד שקל? חייך, אבא. ושם את הפטיש על השולחן. את רואה, פיתחתי אצל הילד מודעות. כן, מודעות, אמרתי. מחר. היו לי כבר דמות בגרון. אחרי שהם יצאו מהחדר, חיבקתי את פסח זון חזק חזק, ונתתי לה דמות לבכות. פסח זון לא אמר כלום. רק רעד לי בשקט בידיים. אל תדאג, לחשתי לו באוזן. אני אציע אותך. בלילה חיכיתי שאבא ירדם מול הטלוויזיה בסלון. ואז קמתי בשקט בשקט, והתגנבתי ביחד עם פסח זון מהנרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך, עד שהגענו לשדה עם קוצים. חזירים מתים על שדות, אמרתי לפסח זון, כששמתי אותה לרצפה של השדה. במיוחד על שדותים קוצים. יהיה לך טוב כאן. חיכיתי לתשובה, אבל פסח זון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום, רק תקע בי מבט עצוב. הוא ידע שלא יראה אותי יותר לעולם. סוף הסיפור הדבר שמאדהד הכי בעוצמה בסיפור הזה עבורי זה הסיום. ששיר אותי עם תחושה מרה, של חוסר מזור. אבל זו הסיבה גם שאני כל כך אוהב אותו. התחושה הזאת משרתת את המסר. כי זה לא אמור להיות מלווה בתחושה של סגירת מעגל. והפערה זה בין הציפייה לסגירת מעגל, כי זה נכתב כמו סיפור לילדים, די גנרי במובן של המבנה שלו. לבין החוסר הזה. יצא לתאר את המצמרר הזה שאני מנסה לתאר במילים. אבל איזה הבדיל מעת גרקרת? אני כן רוצה להציע סוג של מזור. וזה אחד היתרונות של הפורמט הזה של פודקאפט. תראו, בפלטפורמה של סיפור, החלק החשוב נעשה באמצעות הסיפור. גורם לנו לשאול שאלות, ולנתח, ולפתח, ולנסות להבין את האמת שמסתצרת בסיפור. סופר לא ידע בפרשנות שלו. בדרך כלל. הם לא אוהבים לעשות את זה. מכיוון שהיה לו יפספס את כל הרעיון שבגללו הוא התחיל. כאן בפודקאפט, אני יכול להציע את הפרשנות הסובייקטיבית שלי, כמחויבות המוסכמת בפורמט הזה כמעט ולא קיימת. אז אני לא אכנס יותר מדי לתאוריות פסיכולוגיות, אבל מה שאני אעשה להסביר יהיה ניסיון לתרגם תאוריה פסיכולוגית לדבר קונקרטי יותר. במהלך הלימודים שלי, נשאלה השאלה מהי אין טובה דיה. מושג פסיכולוגי שטבעוי נקוט. אני רוצה רק להעיר שהיום מתייחסים לאורי טוב דיו, כי כשמדברים על אין טובה דיה, הכוונה לדמות הוריד, שאותה גם אב יכול לעשות, זה הפוך. בכל מקרה, נוצר איזשהו דיון מפותל בכיתה. אחת הטענות הייתה שמה שמכריע אם האין טובה דיה או לא, הוא הכוונה. המרצה ענתה, האומן. אז אני רוצה להציע שבמקום כוונה, נדבר על זה במובן של אובייקט מול סובייקט. וזה כל מה שצריך על מנת להיות אורי טוב דיו. מה שצריך הוא להכיר בילד כסובייקט, והגדרה שפחות ניתנת לאינטרפנטציה בהשוואה לכוונה. אז בסיפור שלנו, הייתה דמות שהכירה בסובייקטיביות של דמות אחרת. בואו נדבר על זה. היה לנו את האבא, שהוא באופן חד משמעי לא ראה את רצון הילד. הוא אולי חשב שהוא עושה את הדבר הנכון עבורו, אבל האם הוא הכיר בו כיישות עם צרכים, תודעה ואינדיבידואליות משלו? אתם תגידו פה אחד שלו. האם האם הכירה בסובייקטיביות של אבא? אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי. אבל אנחנו יודעים שהאמא בסיפור, הייתה אובייקט. אפילו יותר משנים מהפטיש. שימו לב. אדגר קרת תיאר שהאבא גרר ביד אחת את אמא, וביד שנייה את הפטיש. וזה מייצר באופן תת-תודעתי אולי, את ההשוואה בין האם הפסיבית לבין חפץ דומם. הייתה רק דמות אחת שלה הייתה מרוכזת בעצמה באופן טוטאלי. האם זה פסחלון? פסחלון הוא אובייקט. יואב נתן לו משמעות בדמיונו של חזיר שמחייך אליו כי הוא בחר. במודע. אבל הקורא ידע שהוא רק חפץ. פסיבי. יואב אומר על פסחלון את מה שההוריה היה צריך להגיד לו. שהוא יאהב אותו לא משנה מה. גם אם יהיה פושטק, ויגנוב מתיופקים, אבל שלא יעיז יפרוץ מהשולחן. וחברים, יש כאן את הכל. יואב הילד מלמד אותנו. הוא לא רק מכיר בסובייקטיביות של פסחלון, הוא מעניק לו אותה. הוא משגיח עליו כי הוא יודע מה מסוכן עבורו. שלא ייפול מהשולחן למשל. והכי חשוב, הוא לא שופט אותו. אפילו אם יגנוב מתיופקים הוא יאהב אותו. אני רוצה לציין עוד איזו שערה. הסיפור הזה נכתב במקור. בקובץ סיפורים קצרים. כרגועי לקיסינג'ר. אבל ישנה גרסה חדשה יותר של הסיפור הזה. הסיפור הזה בלבד. והיא מודפסת עם מיהורים שמלווים אותו של דוד פולונסקי. והספר כולו יותר מונגש כספר ילדים. אני קורא אותו עם הבן שלי, שהוא בן שש, והוא מאוד אוהב אותו. בכל מצרי, רציתי לדבר על היורים שבעיניים לא פחות ממדהימים. והם תורנים לסיפור לא פחות מהטקסט עצמו. אני אתן לכם דוגמה של היור האחרון. אני פשוט אתאר אותו, כי זה פודקאסט. אז הציור הזה תופס שני עמותים שלמים, ללא טקסט. משפט הסיום מופיע עמות לפני. ורואים שם את יואב, שמחפה את אבא שלו, שנרדם בסלון, כשהוא חזר הביתה, לאחר שנפרד מפסח זון. ובחלון נשאר ריח וכוכבים בצבע ורוד, שמציינים את הזיכרון של פסח זון. אני לא ציינתי, אבל כל הציורים הם מונוחרומטיים, למעט את דמותו של פסח זון, שתמיד מופיעה בוורות בועק. אז בגלל זה הכוכבים, שהם ורדרדים, הם מסמלים את פסח זון. במודע האחרון. ומה שניכר, זה שאפילו שאף אחד מההורים לא הכיר בסובייקטיביות של יואב, וכנראה שזה גם לא ישתנה בעתיד, יואב עדיין ראה את אבא שלו, באותה חמלה שלומד מפסח זון. מטרת החזיר בעיני אב הייתה שונה. הייתה ילמדת יואב ערך של כסף בעולם קפיטליסטי, אבל יואב למד דבר אחר מפסח זון, שהוא הרבה יותר חשוב. והחמלה הזאת ניכרת כל כך יפה באיור האחרון בספר, בעיניי זאת עבודה גיונית. חברים, תודה רבה שהזמנתם. זה הנחה שאתם קיימים באמת, כי אולי אני סתם מדבר עם עצמי. אולי אני מכיר בכם כסובייקטים בצורה ילדית, כמו שיואב הכיר בפסח זון. אבל בעבור הסיכוי הקטן שיש מישהו מאחורי אוזניות ושרד את כל המספר דקות הזה שאני עדיין לא בדקתי, אז אני מכיר תודה, ונתראה בפרק הבא. אם אני מרגיש עדות, זה הכל כבר לא חשוב, רק להיות שוב במזמין. כמו חלום שלא נגמר, והחלום אותו מחר, להיות שוב במזמין. כאילו כאילו כאן לבד, חלום זה איפה אפשר, כאילו תמיד יהיה אותי. לא, לא, לא, לא, אני, אני אבקר כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר מלכותי, אני, אני אבקר רק כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר מלכותי. אפילו דימה לא מבינה, אני שלי ולא שלה, כי אני שייך להכין. אף אחד כאן לא מוזמן, העולם שלי קטן, יש מקום רק בשבילי. כאילו כאילו כאן לבד, חלום זה איפה אפשר, כאילו תמיד יהיה אותי. לא, לא, לא, לא, אני, אני אבקר כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר מלכותי. אני, אני אבקר כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר מלכותי. לא, לא, לא, לא, אני, אני אבקר כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר כמעטי. לא, לא, לא, לא, אני, אני אבקר כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר מלכותי. אני, אני אבקר כמעטי, בואי תסתם אלי מולי, אני, אני אבקר מלכותי. אני, אני מרגיש עדו, והכל כבר לא חשוב, עד השיטה שיר שלי.