פודקטס הורשה דיגטלית- רוני וירין

אתם מאדינות ואתם מאדינים לפודקאסט כל המשפט. הפודקאסט המשפטי של הפקולטה למשפטים על שם שטריקס במכללה למנהל. שומע לי קרישה בדלת. אני פותח את האף הלום הקטן, מסתכל החוצה, ורואה המון חיילים. אני לא יודע, בתוך אינסטיקט פותחתי את הדלת. אתה לא מבין באמת מה קורה. פתאום דפיקה בדלת. צירוף המילים הזה שבכל מקום אחר בעולם מתאר התרחשות יומיומית תמיד אפילו כאן מפלח את הלב. כי כל ישראלי הרי מבין שהוא מסמל את הסוף. הייתה כזה נקודה של ממה? ואז התפורכות. לא ידעתי כל כך איך לאבד אח. אני באופן אישי התחלתי ללמוד עליו יותר מאחרי שהוא נהרג מאשר מה שידעתי עליו לפני. אירלנו, איך קיבלת את הקשורה? אני למען האמת בדיוק יצאתי לכמה ימי התרעננות מהמילואים. הגעתי לטירה שלי, הספקתי לסדר דברים, כביסות, בישולים וזה. היה לנו מוזיקה ובדיוק כשנגמר השיר שמעתי את הטלפון מצלצל בחדר. ואז אני מגיע לטלפון ואני רואה טלפון מאמא, טלפון מאבא, טלפון מאבא. פה חשדתי. אז התקשרתי לאמא כי בדרך כלל אבא מספר את הדברים הקשים אז לא רציתי לשמוע את הדברים הקשים כל כך מ... היא הביאה לי את הטלפון מאבא ואבא אמר אלקנה, אלקנה נהרג באזה. קצת נעיר ב... כרגע אני הולך לטירה. ובעצם לקחו אותי... שלחי אלקנה נהרג בצהל במלחמה האחרונה בחרבות ברזל ורצינו שקצת תשתף אותנו על אחיך, על אלקנה, על הקשר שלכם ועל הזיכרונות שלכם ביחד. סליחה. אלקנה בעצם נהרג לפני כחודש ושבוע באזה. אלקנה היה בן 24. היה להם מודדת שבועיים לפני שהוא נהרג. הוא למעשה היה חובש במינויים ביחידת אגוז. מה היית רוצה שיזכרו ממנו? אם זה היה בשליטתך, איך היית רוצה להציג אותו? מה היית רוצה שיזכרו ממנו? שאלה טובה. גם הדבר שאנחנו הכי זוכרים אלקנה זה היה המאור פנים שלו. כל פעם שהוא היה מצטלם והוא מאוד מאוד אהב להצטלם ולצלם תמונות של אוכל, תמונות של נוספים, תמונות עם חברים. עכשיו זו מלחמה, אז תמונות מאזה. היה לו מאוד מאוד חשוב לבוא ולהראות. הנה תראו, אני פה, טוב לי וכיף לי. וזה בעצם גם חלק מהזיכרון שיש לנו ממנו. בעצם אנחנו נחשפנו עליך שכתבת פוסט ברשתות החברתיות שאתה מחפש עזרה להבין מה עושים ביום שאחרי, אחרי שמונות הדיקיטליים של אחיך. יכול לספר לנו מה הביא אותך לכתוב את הפוסט? עוד לפני הלוויה. ההודעה היא שאלקנה נהרג בעזה, כבר פרסק נפיים, הגיע להרבה מאוד מקומות, הרבה מאוד מזכרות. בפייסבוק אנחנו תראו שהתחילו לכתוב תקובות מעצר לכל מיני פוסטים של אלקנה. דברים בסגנון של חתיך בגיהנום. הבנתי שכאילו יש כאן איזה שהוא משהו שצריך לעצור אותו לפני שתהיה מאוחר מדי וכואב מדי. כי מה שכבר פרוסם, פרוסם. אין לי דרך כרגע, אנחנו עדיין דרך לגשת לחשבונות של כאן. אין לנו שום דרך לבוא ולמוחק את התקובות האלה. צריך לעשות משהו שהוא הניהול של הרשת החברתית. אז פרסמתי בקשה. מישהו מכיר כאן פייסבוק וזה יכול לעזור לי. עכשיו ננסה. הפוסט הגיע לתפוצה של 50 אלף איש בתוך כמה שעות בודדות. עשרות שיתופים, מאות תגובות ולייקים וזה. אנשים כאילו כותבים. שלחתי בקשה לפייסבוק לנהול את החשבון. אנשים שולחים לדעות בפרטית, תקשיב אני עובד בפייסבוק, תגידי. עדף הפך לאיזה שהוא דף סקרון. אנחנו כרגע עדיין מתעסקים עם הבירוקרטיה של לקבל גישה לחשבונות שלו. כי ברגע שבעצם אדם נפטר, החשבונות שלו ננעלים. וצריך פרוצדורה שאני לא מבין בה. אבל צריך איזושהי פרוצדורה כדי לשחרר את החשבונות למי שבעצם מומנה קיורש עכשיו. אז אני הגשתי את עצמי בתור זה. במטרה כמובן לתת להורים שלי גישה לכל הדברים ושהם יוכלו להתנהל עם זה. הגשתי את הבקשה במהלך השלושים ועדיין לא קיבלתי איזושהי אינדיקציה לתגובה. יכול להיות שלי לא היה מספיק מידע שהיה ברור לי מול העיניים איך הפרוצדורה הזאת יתנהלת. איך אנחנו יכולים לקבל את החשבון מחזרה. כאילו כרגע החשבון קיים, כן, הדף קיים. אפשר לראות דברים שהוא פרסם, אפשר לראות את הדברים שלו. מבחינת הקל זה ככה לרשת, החשבון הדיגיטלי שלו, זה היה משהו לא כל כך ברור. ולמה בעצם היה חשוב לכם לנעול את החשבון? כי אנחנו חושבים על זה ששדה אחד האנשים מגיבים תגובות נעצם. מצד שני אני בטוחה שגם היו הרבה מאוד תגובות שכן רציתם לראות על אלקנה. חברים, משפחה. אנחנו לא רוצים שדברים כאן יסתובבו, אנחנו לא רוצים שדברים שלא יסתובבו בחוץ. זה אח שלנו, זה הבן שלנו. אנחנו רוצים שתהיה לנו את האפשרות לשמור על איזשהו סוג של פרטיות או המעגל המשפחתי. אנחנו לא רוצים לפרוץ אותו בגלל שאיבדנו את אחד מהאחים שלנו. אנחנו רוצים לשמור עליו עדיין כמעגל משפחתי, זה עדיין הפורמט של המשפחה. ואנחנו רוצים שתהיה לנו את האפשרות לבחור מה הסיפור שאנחנו רוצים להציג. ולבחור מה יהיה שם ומה לא יהיה שם. מה יהיה הסיפור של אלקנה. היום בפרק שלנו נדבר על ירושה של נכסים דיגיטליים, כמו רשתות חברתיות, וואטסאפ, בקיצור כל סיסמה שהסתרתם במהלך חייכם. שמעתם עכשיו את ידידי האחים של אלקנה שנפל בזמן הלחימה בעזה. והוא שיתף אותנו על הקושי שחבר בקבלת גישה לנכסים הדיגיטליים האלה. תבינו, עוד לפני אירועי השיבה באוקטובר הסוגיה הזאת התעוררה. למי שייכים לנכסים האלה, זה מאוד קשה להזן בין פרטיות של המת ומה שהוא לא היה רוצה שתדעו עליו, בחייו או במותו, לבין הזכות של אדם שהיא בטח הכר לו מכל, להכיר ולדעת על יקירו ולקבל את הרשות על הנכס הזה. היום אנחנו נערך את חבר הכנסת, ארז מלול, שהציע מענה לסוגיה, ולתת גישה לנכסים האלו למשפחות שאיבדו את יקיריהם. ומשם נכיר את דוקטור דן חי, והוא יראה לנו נקודת מבט שונה לחלוטין שמקדשת את פרטיות של האדם, ולא רק בחייו. שלום חבר הכנסת ארז מלול, מה שלומך? שלום וברכה. תציג את עצמך, מה העיסוקים העיקריים שלך כיום? כמובן אני חבר כנסת, משמש כסגן יושב ראש הכנסת, חבר וממלא מקום יושב ראש ועדת חוקה ומשפט, חבר וממלא מקום יושב ראש ועדת הפנים, חבר ועדת הכנסת, ועוד כל מיני חברויות וכל מיני אים בכנסת. תודה רבה על ההצגה. היום אנחנו באמת תזמנו אותך לפודקאסט. בינואר האחרון נעלית הצעת חוק על נכסים דיגיטליים, אז היינו לדעת מה הצעת חוק כוללת. טוב, בוא נקדים. לפני שניכנס לעומק של הצעת החוק, אנחנו נמצאים היום בעידן דיגיטלי. היום העידן דיגיטלי שולט בהכל. היום כשאתה נכנס לבנק דרך האפליקציה, בנקדור, קופות חולים, הכל סביב המדיה. המדיה התקשורתית וגם החיים של הבן אדם נמצאים במדיה. אם זה בפלאפון, בפייסבוק, באינסטגרם ועוד דברים שבטח אני שכחתי ויש עוד. כיום המצב הרחוקתי בארץ שיש את דיני הרושע, שמדבר נכסים פיזיים, כסף, שווה כסף. אבל נכסים דיגיטליים החוק לא מדבר, החוק לא הותקן לפי המודרניזציה שקיימת כיום. פעם לצערי התוודעתי שמאז השביעי באוקטובר הסוגיה הזאת ממש באה לידי ביטוי. נהרגו אלפי אנשים, צעירים, מבוגרים, ילדים, שבאו לבדוק את הפייסבוק שלהם. כל מיני נכסים שהם לא שווה כסף אבל זה ערכיים למשפחה. כל מיני סרטונים, כל מיני תמונות, אי אפשר להיכנס אליהם. ולצערי נרצח, אותו נרצח הולך ולא משאיר זיכרון, זה הזיכרון שלו. זה קיים, זה קיים באיזה ענן. ולמה זה? שהבעלות תהיה של הרשתות החברתיות והמשפחה שרוצה ליהנות מזה, להיזכר בזה, להעביר את המורשת של אותו צחו. או גם סתם בשגרה גם, בן אדם שהולך לעולמו ולא ישאיר צבא. בדרך כלל משאירים צבא על הנכסים הפיזיים, על הדירות, כסף, שווה כסף. אבל על הנכסים הדיגיטליים, אדם לא משאיר צבא, ויש וואקום ולקונה בחוק. ופה באתי לעזור לחוקק, שמעתי מקרים, קראנו, למדנו את הנושא. ולדעתי זה באמת חוק פורץ דרך, שאנחנו רק בתחילת העבודה, זה עבר טרומית. עכשיו, עוד פעם, אני אומר, יש התלבטויות. כי מצד אחד, אתה רוצה שהמשפחה תיקח את רכוש הערכי הזה, ותשתמש בו ותיזכר באותו בן אדם. מצד שני, יש פה גם את החוק לפרטיות, שאתם בטח יודעים כמה זה דבר ערך קדוש, החוק לפרטיות. זה חוק, ממש חוק יסוד של האדם להגן על פרטיותו. צריך למצוא את האיזונים. יש כמה פתרונות בנושא שבטח יעלו לוועדה. למשל, כשאדם, יש לו מפריש פנסיה, במשכורת, כל מיני קרנות השתלמות. אז בתפסים שהוא ממלא, יש מוטב. חס וחלילה הולך לעולמו, מירש את הפנסיה ואת הכל, לא סומכים על זה שהוא יעשה בני דון צבא, אלא הוא מכניס מוטב, אשתו, ילדיו, מישהו חפץ בן זוגו, בת זוגו. אפשר להכניס את אותו נוסחה לגבי כל הרשתות. ברגע שאתה מתחבר לרשת, שואלים אותך, האם אתה מעוניין שאחרי לכתך מישהו יראה את זה? ואם כן, מי זה? צריך לחייף את החברות לעשות את זה, צריך להגיע להסדר. ביקשתי מהיועץ שלי וממרכזת ועדת חוקה ומשפט, שיזמינו את כל הנהלה הבכירה של החברות המדיה, פייסבוק, גוגל, אינסטגרם, טוויטר, טיק טוק, לדיון כדי שאני רוצה לעבוד, לא להנחית על הראש, אני רוצה לעבוד באמת בהבנה ושיתוף פעולה, כי עיני המשפחות עומדים מול עיניי. תראו לכם משפחה שרוצה חוויות של אותו אדם, כל מיני אירועים שהוא היה, ולהראות או לילדים, לאיתומים, לאחים, לאחיות, ואין את זה, זה קשה. אדם אין לו היום אלבום בבית, אין לו תמונות, זה כל חייו. אנשי קשר, טלפון, וואטסאפ, יש הרבה דברים שאדם משאיר לעצמו בוואטסאפ, כל מיני סרטונים למיניהם, זה אי אפשר להגיע אליהם, וזה נמחק מהעולם, ופשוט הבן אדם נמחק ולא מגיע. עוד פעם, גם בן אדם שמת במוות טבעי, אבל אחת כמה וכמה במוות טראגי, אנחנו חייבים לאותה אדם לדאוג לו שזיכרונו לא יימחה. רציתי לדעת האם באיזשהו מקום עלו לכם חוסרים מסוימים שחשבתם עליהם, כמו למשל דברים שאדם בחייו לא היה רוצה שיחשפו אפילו למשפחתו. יש כמובן שהדבר הקלאסי ביותר שעולה בפנינו זה נטיות מיניות שהוא לא רצה לחטוף, או לפעמים אפילו סיפורים קטנים שיוצא לנו לדבר עליהם בוואטסאפ או בצ'טים, לא דברים שהחשפנו לעיני כל. האם ראיתם את הלוקחונה הזאת ואיך התייחסתם אליה? נכון, זה הדבר הראשון בעצם. ובעולם המשפט, כמו שנהוג להגיד, יש את האיזונים. אין לשחור ולבן, יש גם תחומים אפורים. וצריך להזן בין כבוד המשפחה ובין הפרטיות של האדם מנגד. ואני עוד פעם, אנחנו עדיין לא ביטלנו את תהילת הסבירות, תהילת הסבירות עדיין עוד לא... אתם מכירים את המונח של האדם הסביר? צריך להיכנס לראש של האדם הסביר, מה הוא היה רוצה, מה הוא היה חושב, האם הוא היה רוצה, לא היה רוצה. וכמובן שיש חילוקי דעות, לפעמים יש חילוקי דעות, בתוך המשפחה, אם כן או לא. אז תמיד יש את הרשות השופטת, בית משפט, שתדון האם כן או לא. מה אתה מנסה להשיג בכניסה של החקיקה, או מה אתה רוצה לשנות בחקיקה הקיימת, כדי שהדבר באמת יוביל יותר מודעות ונגישות לבני המשפחה שאיבדו את יקירם? ככה. היוזמה שלי הראשונה הייתה לעשות את זה תוך כדי הצעת חוק הירושה. יש חוק הירושה שדנה על צורת צבאה, הצורניות, איך צריך להיות צבאה מתקיימת, מי יורש, מעגל ראשון, מעגל שני, יש ילדים, אין ילדים, אחים, אחיות. וחשבתי לכם שזה בחוק הירושה, של המשפחה תהיה זכות, ובאמת זה היה נוסח שעבר בתרומית. משרד המשפטים חושב, ואני כן מסכים איתו, לעשות חוק מיוחד למדיה דיגיטלית. כי בחוק דיני הירושה יש הרבה השלכות שיכולות להשפיע על הדס אשם, שהם יכולים להזיק, לא לעזור. כי לפעמים היורש הטבעי הוא לא היורש של המדיה הדיגיטלית. אולי, כמו שאמרתם, שהבעל הנכסים עצמו, הדיגיטל, אם לא רוצה שהמשפחה הקרובה תיחשף לכל מיני דברים, או הבת זוג, או הילדים, אז צריך לעשות חוק מיוחד. גם עוד נקודה שזה, גם לגבי אתה לא יכול בחוק הירושה לחייב את החברות, להכניס תנאי שימוש, כדי שהבן אדם יסכים שברגע שהוא מתחבר, אז לעשות חוק דיגיטלי, ירושה דיגיטלית בפני עצמו, עם קודקסט מיוחד, שעם הזמן, אני מאמין, עם ההתקדמות, וההתקדמות הולכת מהר, היא תתקן מדי פעם. ככה זה נראה לי המסלול הנכון, שיידם אותו, ובזה נצליח לפתור, לא את כל הבעיות, אבל את רוב הבעיות בנושא. ואני חייב לציין, אני רואה בזה חוב, אמרו לי, אתה בשס, אני רואה בזה חוק חברתי. אנחנו, זה מה שאנחנו עושים, וגם החוק הירושה הדיגיטלית, זה חוקי. בשביל השבילי לאוקטובר, שינתה את העניין החברתי פה, במדינת ישראל. אתה בעצם ממליץ למאזינים שלנו, האם עד שתהיה חקיקה, עד שיהיה הסדר מסוים, האם תהיין את זה איפשהו, בינם לבין עצמם? שאלה טובה. הרווחנו דבר אחד, אני אומר בעקבות השאלה שלך, שזה הגיע למודעות. זה נחשף. אני מאמין, באתם גם מהעולם המשפטי, אז אתם הבנתם, איפה הלקונה בחוק, והמודעות תכנסת את האנשים, לבדוק, להתעדכן, גם בחוק, וגם אולי בצבא, אבל אדם לא נוהג להכסות צבא, כיוון שאדם צעיר, אדם זה בדרך כלל מי עושה את זה, אנשים מבוגרים, או מי שיש לו נכסים, גם חברי אנשים, אין להם על מה לעשות. אבל הם צריכים לתת את הדעת על כך, איך עושים, מה עושים, אולי להגן את זה, באיזה מסמך משפטי, אבל העיקר פה, עכשיו, עד סיום החקיקה, זה המודעות, ואני שמח שאתם נותנים פה במה לנושא הזה, כי אנשים צריכים לדעת שיש בעיה, רוב האנשים כן רוצים, שירו את הסרטונים שלהם בפייסבוק, ובכל מה שאמרתי, צריכים לתת את הדעת על כך, ואני מקווה עוד פעם, בגלל חשיבות העניין, שמשרד המשפטים יגביר הילוך, ואני מקווה שנתכנס כולנו, בזמן הקרוב, להגיע לידי גמר, ונריץ את זה בקרוב, ויהיה חוק ברור, ואדם יודע שהוא מוגן. דיברנו הרבה, במהלך הרעיון, על עזמים. איך אתה חושב שהצעת החוק שלך, מאזנת בין הפרטיות של אדם שמת, לבין היורשים הטבעיים שלו? קודם כל, זה חייב להיות, הדבר הזה, שיש בזה זכות הורשה, לפני החוק לפרטיות. זה נכס. נכון שאפשר לעמוד אותו בכסף, זה לא איזה קניין רוחני, אז מה שאני אומר, החוק לפרטיות, אנחנו צריכים לדון, באיזה מקרים אי אפשר, ועדה תבחן, ותגיע לאיזה איזון, בין הרצון של המשפחה, לרצון המוריש, עם, עוד פעם, תנאים. יכול להיות שברגע, שכל אדם שמתחבר לרשת, יהיה לו, הרי אנחנו תמיד את ההסכמי שימוש, מישהו קרא פה בעניינות, ההסכמי שימוש? שום מצב. ואתה חייב להגיד, אני מסכים, ואנשים לא קוראים לזה, פה ככה יקפוץ לו, איזה זרקור, איזה נורא אדומה, האם אחרי לכתך, אחרי 120, אתה מוכן שזה, ילך למשפחה, או לחברים, מישהו אחר יראה את זה, ואם במידה ואתה אומר כן, תגיד מי. אתה יכול להגיד אלף שמות, אתה יכול לשמך, אתה יכול להגיד כבר לא. ברגע שאדם אומר לא, אז אנחנו מכבדים את הבן אדם. דוקטור דאחי, מה שלומך? אני בסדר גמור. מעולה, בואי תשתף אותנו קצת, למה אתה עוסק היום, מה תחום ההתמחות שלך? המשרד שלנו מתעסק בטכנולוגיה ומשפט, המשרד של 21 דור חי דין, תחום המרכזי זה תחום הפרטיות, סייבר, כתבתי איזה תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים, תלמידים,