כה מרחשוון תשפד, 6.40 בבא קמא ז

מסכת בבקמה דפזיין מתחילים מהעמוד הקודם דפווה לעמוד ב' שבע שורות מלמטה. אתמול ראינו מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל. רבי ישמעאל אומר שמשלמים מהעדית של הניזק. כגון שהעדית של הניזק שווה לזיבורית של המזיק, לא מחייבים את המזיק לשלם מהעדית שלו במקרה שלא רוצה לשלם מכסף אלא מקרקע, אלא יכול להסתפק ולשלם קרקע בשווי העדית של הניזק. או לדוגמה אם העדית של הניזק שווה כמו העדית של כולם ולמזיק יש עדית של עדית, שזה נראה בדף הבא. לעומתו רבי עקיבא אומר משלמים תמיד מהעדית של המזיק. אם המזיק רוצה לשלם מקרקע אז הוא ישלם מהקרקע הכי טובה שלו. ובפריטה שראינו אמר רבי עקיבא לא בא כתוב אלא לגבות לנזקים מן העדית וכלבחומר להקדש. רבי עקיבא אומר לא בא כתוב לגבות אלא לגבות לנזקים מן העדית וכלבחומר להקדש. שואל את הגמרה מהי כלבחומר להקדש? מה התכוון רבי עקיבא כשאמר כלבחומר להקדש? אילה מה אם תאמר הכלבחומר הוא כזה. אנחנו מדברים כרגע במקרה של שור של אדם רגיל, הזיק שור של אדם רגיל ועכשיו הוא צריך לשלם, הוא צריך לשלם מן העדית אז מה זה כלבחומר להקדש? אילה מה אם נגח תורה דידן לתורה להקדש? אם תגיד שהמקרה היה ששור של אדם נגח שור של הקדש? לא יכול להיות שעל זה דיבר רבי עקיבא. ותגיד שכלבחומר ששם משלם מן העדית. מדוע? כי כתוב בתורה כי ייגח שור איש את שור ראה הוא אמר חמנה. שור ראה הוא ולא שור של הקדש. כששור של אדם נגח שור של הקדש הוא לא משלם. אז לא ייתכן שעל זה דיבר רבי עקיבא כמו חומר להקדש. אלא לעומר על מה דיבר רבי עקיבא כמו חומר להקדש? לא על מקרה של שור שלנו נגח שור של הקדש. אלא לאדם שחייב כסף להקדש באופן כללי. איך יכול להיות שהוא אמר הרי עליי מנה לבדק הבית. הוא התחייב נדר מנה לבדק הבית והוא לא שלם דעת הגזבר. הגזבר גובה ממנו את התשלום. הוא גובה מכלכאות. הוא גובה מהעדית. אז זה הכל בחומר להקדש. שואלת הגמרא למה? מדוע שיהיה כך הדין שהגזבר יגובה מן העדית? לא יהיה אלא בעל חוב. הוא בעל חוב ובינונית. הרי דינו של הגזבר הוא כמו בעל חוב. כמו שבעל חוב מישהו שאני חייב לו כסף אז הוא גובה מבינונית. אז כך גם הגזבר שאנחנו חייבים להקדש כסף. אז מדוע רבי עקיבא אומר שמעידית? וחיתם הסבר רבי עקיבא הכל בעל חוב נע מבעידית. אולי תאמר שרבי עקיבא סובר שבעל חוב באופן כללי גובה מעידית. ואז הוא עושה כלב החומר ואומר. אם בחוב שאדם חייב בעקבות הזה כשהוא גרם לחברו ומשלם בעידית. אז כלב החומר בחוב שאדם חייב להקדש ומשלם בעידית. ובעל חוב אתה אומר לא יהיה אלה כבעל חוב. הוא אומר לך נכון גם בעל חוב משלם בעידית. אבל אם תאמר ככה אפשר לפרוח את כלב החומר. למה? היא כלא מפרח. מה לבעל חוב שכן יפה כוחו בנזקין. תאמר בהקדש שהוא רק כוחו בנזקין. הרי בעל חוב אם היו מזיקים לו את השור שלו. אז היה המזיק מחויב לשלם לו. הקדש אם מזיקים את השור של ההקדש. אז המזיק לא חייב לשלם לו. מדוע בעל חוב גווה מעידית? כי בנזקין הוא גם גווה מעידית. אבל להקדש? למה שהוא גווה מעידית? אין לך כלב החומר. זה לא באמת כלב חמור. יש לך פה צעד שאדם רגיל הוא יותר חמור מן ההקדש. לכן זה פורח את הכלב החומר. אומרת הגמראה. אם כן נחזור לביאור הראשון. בארמית הכלב החומר של רבי עקיבא. לעולם די נגח תורה דידן לתורה די הקדש. כן אכן מדובר שנגח שור שלנו שור של הקדש. ורבי עקיבא אומר שתשלם מן העדית. ודקקה שלך שור ראה. הוא אמר לך מנה ולא שור של הקדש. הרי אתה הקשט על הפירוש הזה. ואמרת הרי אם שור שלנו נגח שור של הקדש. אז הוא לא משלם בכלל. אז לא יתכן שזה הכלב חומר של רבי עקיבא. נאמר לך שרבי עקיבא סבר לו. כי רבי שמעון בן מנסיעה. רבי עקיבא סובר כי שיטת רבי שמעון בן מנסיעה. שמובט בבריתה הבאה. רבי שמעון בן מנסיעה אומר. שור של הקדש שנגח שור של הדיות. פתור. שור של הדיות שנגח שור של הקדש. בינתם בן מועד משלם נזק שלם. כלומר רבי שמעון בן מנסיעה. דורש אחרת את הפסוקים. היום הוא אמר לך מנה ולא שור של הקדש. לא הכוונה בשור של הקדש. אתה פתור לחלוטין. אלא עד רבה אם שור של אדם. הזיק שור של הקדש. לא רק שאתה לא פתור. אתה משלם נזק שלם. אפילו בשור תם מה שאצל אדם רגיל. זה כשיטת רבי שמעון בן מנסיעה. שאכן שור של הדיות שנגח שור של הקדש. משלם. ואז הקלבחומר של רבי עקיבא. כמו שהגדרנו אותו בתחילתו. אכן מתקיים. אם של אדם רגיל שנגח שור של אדם רגיל. הוא משלם מעידית. אז קלבחומר כשהוא נגח שור של הקדש. הוא משלם מעידית. שואלת הגמרא. אם ככה אתה מסביר את הקלבחומר של רבי עקיבא. רבי שמעון ורבי עקיבא. אולי עכשיו. אחרי שאמרת את הדבר הזה. בוא נבהר את מחלוקתם של רבי עקיבא. ורבי שמעון באופן שוני. אתה חשבת. לומר בבריתה. שמחלוקתם היא. האם שמין בשל הנזק. או שמין במזיק. אולי נאמר לא. בזה הם לא נחלקו. רבי עקיבא הסכים עם רבי שמעון. ששמין בקרקע העדית של הנזק. אלא אם כן כמובן. בקרקע באותו שווי. לקרקע הטובה יותר. בהחלוקת זה רבי שמעון במנסה. ורבנן גם מפלגר. רבי עקיבא סבר כרבי שמעון במנסה. ורבי ישמעאל סבר כרבנן. כלומר מבהרים את הבריתה אחרת לגמרי. רבי ישמעאל סובר. בדרך אגב. זה לא נראה לנו מהלשון העיקרית של הבריתה. אבל יוצא מדברי רבי ישמעאל. שהוא סובר שאם שור של אדם נגח שור של יקדש. יש פתור גמור מתשלמים. ועל זה אמר רבי עקיבא. וזה בעצם מה שהבריתה באה ללמד אותנו. שרבי עקיבא סובר. ששור של אדם שנגח שור של יקדש. חייב. לתגמרה קשה להסביר ככה את הבריתה. הרי הבריתה היא מאוד מפורטת. זהירות לשונו של רבי עקיבא. רבי עקיבא אמר אם כן. מה אילו בה הכתוב. משמע שרבי עקיבא חלק. רבי ישמעאל בפירוש הפסוק. ואילו מה שאתה מנסה לומר עכשיו. שהוא לא חלק עליו בפירוש הכתוב. אז זה קושייה ראשונה להסביר. זה קושייה שנייה ועוד. מהי כלבחומר להקדש. אתה אומר לי כלבחומר להקדש. הרי מה אתה אומר? אתה אומר לי שרבי עקיבא סובר כמו רבי ישמעאל. ששמין בקרקע של הנזק ולא של המזיק. אז זה כולה. זה כולה בשביל המזיק. במקום שהוא שלם את העדית שלו. הוא שלם את הזיבורית שלו שהיא ברמה של העדית של הנזק. אז איך אתה יכול לומר כלבחומר להקדש? אתה אומר מה? אם הקלתי באדם רגיל. איך אתה יכול לומר כלבחומר באופן כזה? אתה יכול לומר אם הקלתי בדבר חמור. כלבחומר שנהקל בדבר קל. אתה יכול לומר אם חמרתי בדבר קל. כלבחומר שנחמר בדבר חמור. אבל אתה לא יכול לומר אם הקלתי בדבר קל. כלבחומר שנהקל בדבר חמור. אז זה בוודאי לא ייתכן. ועוד קושייה שלישית. ועוד, האמר רב אשר. תענייה בעדיה. שנינו בפירוש את מחלוקסם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל. בברית האחרת. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר. ולכן אין לך שום אפשרות. לבאר את הברית הזאת באופן אחר. אלא לומר שהם נחלקו בעיקר. פרשנות הפסוק הזה. של מתב שדה ומתב קרמו ישלם. רם אלה הבעיה לרבה. כשהבעיה לרבה כתיב. מתב שדה ומתב קרמו ישלם. מה אני לומד במקשת הכתובים? כלומר יכול המזיק. לשלם רק מן המתב. ולא מדבר שהוא לא מתב. יש לנו בריתה שמשמע ממנה אחרת. כתוב. כסף ישיב לבעליו. ישיב. מה לומדים? לא רק כסף. אלא לרבות שווה כסף. ואפילו סובין. כלומר יש בריתה שדורשת. כשאדם משלם. הוא יכול לשלם אפילו שווה כסף וסובין. סובין זה נקרא עדית? ודאי לא. סובין זה אולי החפץ הכי פחות נמכר. ופחות שווה. אז איך תסביר את זה שמש מש הוא יכול לשלם ממה שהוא רוצה? גם מהדברים שלא שווים? תשובה לא קשייה. כאן מדעתו. כאן באלכור חוק. כלומר אם המזיק מיד הודע בזה שהוא מחוים לשלם. במקרה שהוא הודע לנזק. משלם לו מה שהוא רוצה. הוא יכול לשלם לו. להוציא לו סובין. את אותה סחורה שהוא כבר לא נפטר ממנו שנים. עכשיו יאללה הוא משלם אותה בעבור הנזק שלו. אבל אם הוא לא הודע לנזק. והנזק נעלת לטבוע אותו בבית דין. באלכור חוק. אז כבר בית דין יחייבו את המזיק. יגידו אה, הכרחת אותנו לדון בעניין הזה. עכשיו אתה, אומרת התורה, אתה חייב לשלם מן העדית. כלומר יוצא לפי ההבאמינה הזאת. שבמקרה שהאדם הזיק כדאי לו, כדאי לו לשלם מהר. בלי להגיע לבית דין. כי אז הוא יוכל לבחור מאיפה לשלם. אם הוא מגיע לבית דין, הוא יצטרך לשלם דווקא מן העדית. זה תירוץ אחד. אמר אולה ברדרה אלי, די קנאמי, התירוץ הזה גם מדויק בפשרת הפסוקים. דכתיב ישלם. באלכור חוק. מה זה ישלם? כסף מטב שדה ומטב קרמו ישלם. ישלם. באלכור חוק. לעומת זאת, כסף ישיב לבעליו. זה אומר שיכול לרשים כל דבר. אפילו, סובין, אמר לי, אבא יא, איך אתה דיאקת שמישלם, אתה אומר לי באלכור חוק. מכתיב ישולם. פסוק מטב שדה ומטב קרמו ישולם. אתה מבין שזה משהו שנגרם באלכור חוק של המשלם. אבל אם אתה אומר ישלם כתיב, אז זה מדעתו מה שזה יכול להיות. גם מדעתו. לכן אין לך פה ראייה מן הפסוק. ולכן הבעיה היא מפרש אחרת, איך מתפרש הפסוק לגבי סובין, שישיב לרבות שווה כסף, ואיך זה מסתדר עם המטב, שצריך דווקא את המטב. הוא מפרש ככה, אלא אמר הבעיה, הרי שהיו לו בתים, סודות וקרמים, ואינו מוצא לו מוכן, מאכילים אותו מעשרני, עד מהחצה. אדם שאין לו 200 זוז נכסים, הוא נקרא אני, ואפשר לתת לו צדקה כמה שאתה רוצה. אתה יכול בבת אחת לבוא ולתת לו 10 מיליון דולר. אפילו אתה תגיד לו, חסר לו שקל להיות שיהיה לו 200 זוז. לא, תן לו בבת אחת, אתה יכול לתת לו, וזה בסדר. אבל אם יש לו 200 זוז, הוא לא יכול לתת לו צדקה. עכשיו יש פה אדם שהוא לפנינו, אין לו מה לאכול, אבל הוא לא נקרא אני. למה? כי הנכסים שלו שווים 200 זוז. מה הבעיה? הוא לא מצליח למכור אותם. מה עושים? נותנים לו מחצה, מאכילים אותו עד מחצה שווה נכסים מהזוז, ואומרים לו, תראה, 4 נכסים, אתה יכול למכור אותם. גם אם תממש אותם במימוש מהיר, אתה כנראה תקבל פחות משווים, אבל עד כמה? עד חצי משווים. וחצי, תסתדר. ועל זה, ה' במור רבה, שאל על הברייטה הזאת, איך ידע מבן? מה מדובר בברייטה? אי הוזל ערעת דקולי אלמה ודידי נמי זל, והדיהו, אפילו טוב הנמי לספלת. אם מדובר שהבתים, שדות וקרמים שיש לו, הוזלו, והיה משבר, היה מלחמה, וכל הקרקעות הוזלו, אז יש לו פחות מ-200 זוז, אז אל תיתן לו כלום. למה אתה נותן לו חצי? דהזול דקולי אלמה נמי, כי כל העולם גם הוא זל. אלא, תגיד מה? דהאוקיר ערעת דקולי אלמה ודידי היידי דהאיל ונפי כזו זה זל ערעת. תגיד, תראה מה? כל הקרקעות בעולם עולים. אבל הוא, בגלל שהוא צריך עכשיו לממש את הנכסים שלו, אנשים מנצלים את המצוקה הכלכלית שלו, שהוא זקוק לכסף ואין לו אוכל לאכול, אז כשהוא בא למכור את הקרקעות שלו, אומרים לו, אה, מציעים לו מחיר נמוך יותר. ואז בזה, אנחנו אומרים, אה, לפחות חצי מהסכום שיהיה לו להצדקה. שואל תגמרה, זה לא ייתכן. למה? אפילו, אור דה נמי לא להספולה. אל תיתן לו שקל אפילו. כי באמת הקרקעות שלו שוות 200 זוז. ואם הם שוות את כל הכסף הזה, הוא לא נחשב עניב, והוא לא אמור לקבל צדקה. ואמר מור עלה, אמר על זה רבה, לא צריך דה ביומי ניסן יקרא ערעתה, וביומי תשחרר זל ערעתה. אז הוא מתארץ רבה, אומר לך ככה, איך מדובר על האדם הזה שהוא אני ולא אני? שאתה נותן לו חצי. מדובר שאנחנו עומדים בחודש תשרי, בחודש תשרי, הקרקעות שוות פחות כסף. למה? זה לא עונת הזריעה. אדם שקונה לא מנצל את השנה השנימה. כמו שאתה לא קונה אוטו שעוד רגע הטסט שלו. נכון? אתה אומר, אהלן, אני ארוויח שנה שלמה, אוטו שעוד רגע הטסט שווה פחות. ככה גם קרקע. אהלן. קרקע בחודש תשרי שווה פחות. בחודש תשרי שווה יותר, כי אתה מנצל אותה באופן מלא. אז הוא עכשיו רוצים לדון אם הוא אני או לא. הוא אומר, רגע, רגע, אם אני ממש עכשיו את הקרקע, אני נחשב אני. אבל אם אני ממש בחודש תשרי, אני נחשב אשר. איך דנים את הבן אדם הזה? אז נותנים לו חצי, על זה מדובר. הוא אומר אותו דבר. נבהר פה את הפסוקים. שיש לנו פסוק אחד מצד אחד שכתוב ישיב, איך זה מסתדר ביחד? נאמר בדיוק שזה מדובר באותו מקרה. החנה מגבי נזיקים? דיני באידית. והיא אמר לי, אהו, אהב לי בנונית תפה פורטה. אמר לי, כשכלת כדינך שכל, שכל כדי אשתה. ואילה, שכל כיוק רגל כמה. באה, אני זק. אומר לה, מזיק, אתה הזקת אותי. אתה חייב לשלם לי אידית, נכון? אומר לו המזיק, כן, אני מוכן. הנה, אני בא לשלם לך אידית. ואני בפרדס חנה, והבנונית שלך נמצאת בפרדס חנה, ליד הסדות שלי. יותר נוח לי שתשלם לי מהבנונית שלך. אבל אתה יודע, בקסרה, אתה צריך לתת לי 100 מטר מרובה. מהבנונית אתה תתן לי 150 מטר מרובה. אומר לו המזיק, סליחה, סליחה, עד כאן. אנחנו עכשיו נמצאים בחודש תשרי. אתה רוצה שאני חשב לי לפי המחיר של עכשיו, כדי שאני אתן לך יותר מהבנונית, כי אתה רוצה לחפש בקרקע הזאת? אז אני מוכן להיות איתך לארג'ה, אבל אני אתן לך לפי המחיר של חודש ניסן, ולא לפי המחיר של חודש תשרי. זו כוונת הפסוקים שיש לך מצד אחד, ותפסדהו, זה מה שמוכייב אידית, אבל אם בא נזק ומבקש לקבל פחות, אז יד המזיק על העלונה, באופן הזה שהוא אומר לו, אני אתן לך לפי המחיר הגבוה של חודש ניסן, ולא לפי המחיר הנמוך של חודש תשרי. מה את כפלה רבחה בר יעקב? מה אתה אומר? זה כבר תלוי ברצונו הטוב של המזיק, ובכמה קרקע שמה, הרי אתה גורע מכוחו של הנזק, לקבל את המטב, כמו שהתורה אמרה, אז לא הייתכן לפרש ככה אצלנו, ואת אמרת מבנונית וזיבורית, נעמי, לא, אלא אמר רבחה בר יעקב, בוא נפרש לך, בוא נגיד לך, בוא נגיד לך, את המחיר הגבוה של חודש תשרי, ולא, יעקב, בוא נפרש לך, בוא נגיד לך איזה נפקות אחרת יש לפשוקים הזה, לא נלמד את זה לדין שלנו של הזיקים, אפשר ללמוד את האופן הזה לדינים אחרים. היא עיקה לדימוי לבעל חוב ודמין עליה. בוא נדמה את זה מבעל חוב. בעל חוב דיני בבנונית. בעל חוב גווה מאיפה? מבנונית. והיא אמר לי, אהב לי זיבורית פפורטה, היה אדם מלווה, הלווה כסף לאדם אחר. הוא אומר לו, המלווה, אני בעל חוב שלך, אז תן לי קרקע. והוא אומר ללווה, סליחה, הוא אומר ללווה, תראה, אבל נוח לי, אל תיתן לי בנונית, יש לך קרקע זיבורית ליד הקרקע שלי, נוח לי שדווקא תיתן לי את הקרקע הזאת. מה אומר לו עכשיו הלווה? הוא אמר לו, אמר לי, היא שקלת כדי נחשקול, אם אתה רוצה לשקול כמו שהדין שלך לקחת, אני אתן לך בנונית כדי אשתר, כמו המחיר של עכשיו. אם אתה רוצה לשקול כאוקרה דלקמה, אם אתה רוצה לקחת ממני זיבורית, אין בעיה, ואני אתן לך אותה לפי המחיר של עצם, לא לפי המחיר של פשרה, ואז הדין הזה שייך בעצם במי שפורע את חובו, יש לו יכולת לשלם לפי המחיר העתידי, ולא לפי המחיר הנוכחי, במידה שזו לא הבנונית, אלא הזיבורית. מה תקיף לרבאך הברי דרוויקה, אם כן, נעלת דלת בפני לווין. דה אמר לי, אשתה דזוזיי גבח, אם אתה רוצה לשקול כאוקרה דלקמה, זה לא יכול להיות, אומר רבאך הברי דרוויקה. מה, תראה איזה מצב הגעת. אדם עשה טובה לחבר שלו, הלווה לו כסף, עכשיו שהוא בא לגבות ממנו, הוא עושה לו חשבונות, אומר לו, תראה, את הקרקע הזאת, אני אתן לך לפי המחיר העתידי של עוד חצי שנה, הוא אומר לו, סליחה, אם אני הייתי בא לקנות אותה ממך עכשיו, הייתי משלם לך לפי המחיר של עכשיו, עכשיו בגלל שעשיתי לך טובה, אז אנשים לא יבואו להלוות כסף, ולכן לא לזה לומדים את זה. אלא, אמר רבאך הברי דרוויקה, אתה רוצה ללמוד את זה לאיזשהו נושא אחר? העיקה לדמויה לכתובת אישה מדמיננדה, כתובת אישה דינה בזיבורית. והיא אמרה לה, היא עבלה בינונית בציר פורטה, אמר לה, אישה קלת כדינה, אך שקול כדעה שתה. והיא לה, שקלה כאוקרה דלקמה, אז המקרה שלגביו אפשר ללמוד את העיקרון הזה, זה לגבי כתובת אישה. כתובת אישה בעיקרון היא גובה מזיבורית. אבל אם האישה באה ואמרה לבעלה לשעבר, בוא ותיתן לי את הכתובה הזאת, מהקרקע העידית שלך. אז כן יכול הבעל לומר לה, תראי, אנחנו בחודש תשרה, אני לא אתן לך לפי הערך של חודש תשרה, אני אתן לך לפי הערך של חודש ניסן, ואז תקבלי פחות מטרש בקרקע הזה, ואת זה יכול להגיד לה. שואלת הגמרא חוזרת לעניין שלנו, מה קורה בנזיקין? איך מצד אחד יש לי מטב שדה, הוא ישלם? מצד שני אתה מאפשר לו לשלם אפילו סובין. אמר רבה, כל דהייה יבלה ממטב, לא תבלה. כל מה שנותן לו, ניתן לו מן המטב. שואלת הגמרא, ואה מטב שדה הוא כתיב? זה דווקא על השדה כתוב שזה מטב. אלא כאתר הפאפה ורבון הברדה רבי יהושע, מביריו פרשוע, כל מילא מטב הוא. דהיל המזדבן הכה, מזדבן במזדבן הכה. דהיל המזדבן הכה, מזדבן במטה החריטה. לבר מאר אה, ללטב לי ממטב, כי איך אני לקפוץ עלה זבינה. כלומר, לא שכל דבר תיתן לו ממטב. התורה חילקה. מה שהתורה אמרה, מטב שדה או מטב כרמוש שלם, זה בקרקע. קרקע אתה תיתן לו מן המטב. קרקע היא תמיד שומרת על ערכה יחסית לקרקעות אחרות. אבל אם אתה רוצה לשלום לו, אתה המזיק, רוצה לשלום לו ממטלטלין, מטלטלין תיתן לו מה שאתה רוצה. כי מטלטלין תמיד תמיד אפשר לממש אותם. אם זה לא נמכר כאן, הם יימכרו במקום אחר. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.