פודקאסט # 20: פרשת צו

In this podcast, the speaker discusses the concept of giving and receiving in the context of the weekly Torah portion. They explain that while giving is often emphasized, receiving is equally important. The speaker uses examples from the restaurant industry and entrepreneurship to illustrate the idea that successful giving and receiving create a positive flow of energy. They also mention the story of Cain and Abel to highlight the negative consequences of not accepting the gifts of others. Overall, the speaker emphasizes the importance of both giving and receiving in creating harmonious relationships and a balanced society. שלום שלומו, שלום אלישר, שלום לכולם, יום שלישי אחר הצהריים למרות שאתם תשמעו את הפודקאסט הזה ביום אחר מן הסתם. אנחנו בפרשת צו, הפרשה השנייה בספר ויקרא. הפרשה הראשונה בויקרא עוסקת בקורבנות שבני ישראל מוזמנים להביא, לא חייבים אבל מוזמנים להביא. ופרשת צו היא מצווה, צו, הצד של הקוראנים פה, התפקיד של הקוראנים בהקרבת הקורבנות ופה זה כבר לא אם תרצו לרצונכם, פה זה כבר פרוטוקול מאוד מאוד ברור, אבל זה נשמע כאילו שהפרשות מאוד מאוד דומות, הן באמת דומות. אבל פרשת צו זה הצד המקריב או הצד הנותן לפרשת, סליחה פרשת ויקרא זה הצד הנותן בני ישראל, לפרשת צו זה הפרשה המקבלת כביכול, הפרשה שמקריבה את הקורבנות שהם קיבלו לאלוהים. כן ולישע בדרשה יש לך הסבר, הבדל גדול מאוד בבטון, בהתייחסות בין שתי הפרשות, בין לתת ובין לקבל. ולקבל זה צו, זה הרבה יותר חמור פרוטוקול 1,2,3 ולתת עדין יותר, רך יותר, לא פרוטוקול, לא 1,2,3, לא צו, בעיקרה לכל האנשים לתת מה הסבר ולמה יש פרוטוקול וכשיחות דווקא בצד של לקבל. זה מקבל, כן, כן, זה מעניין, אני רוצה רגע שנייה להגיד שנייה בסוגריים, שאלו אותי מישהי שהקשיבה לדרשה הקודמת, לפודקאסט הקודם, שאלה בבקשה שגם נגיד מאיפה מגיעה אותה דרשה, מאיזה שנה כדי שהיא תוכל לקרוא אם משהו שמאטפס אותה או מעניין אותה, אז להגיד שזו בעצם דרשה שנכתבה ב-2016 והיא נמצאת גם בספר, ספר הדרשות, היא נמצאת בעצם גם שם. בספר בעברית, נכון, לא באנגלית, באנגלית זה דרשות אחרות. אז באמת זו סוגיה מעניינת, אנחנו אחרי שכבר מקיימים את המשקן, גם היה, כל אחד תורם מנדבת ליבו, כמה שהוא רוצה, אותו דבר כמו בעקרא, כל אחד מקריב לרצונו הוא מקריב, כי רצונו ולרצונו. והצד המקבל כאמור, או הצד שהולך בעצם לקחת את הקורבנות ולקריב אותן לילדים, פה יש פרוטוקול מאוד מאוד מדויק וזה צו ולא בעקרא. בעקרא זה הזמנה, צו זה פקודה, מצווה. מן הסתם יש כל מיני תשובות לשאלה הזאת, אבל התשובה שהצעתי כאן בדרשה הזאת, זה שלא קל לקבל, פשוט לא קל לקבל, הרבה דברים לא קל לקבל. למשל, לא קל לנו לקבל את המציאות כפי שהיא, אנחנו כל הזמן בהתנגדות למציאות. וזה אותו קבלה. ועוד דבר שקשה לנו לקבל, קשה לנו לקבל עזרה, קשה לנו לקבל מחמאות, קשה לנו לקבל, כי אם אנחנו מקבלים, סימן שאנחנו חלשים, סימן שאנחנו פחות כביכול. אבל לכן יש פה ממש מצווה ללמוד לקבל. ואולי נדבר על זה עוד קצת, על למה הוא כל כך חשוב לקבל. אולי לא חשוב לקבל, אולי היה כך להגיד, לא תודה. תשובה פולנית כזאת. לא צריך, אני אשב לבד בחושך. ובעצם, למה לא? אני אחסוך הרבה מאוד חשמל והרבה מאוד אנרגיה. ואולי אני חושב שיש לי מספיק אנרגיה גם לאנשים אחרים ולא רק לי. אז אולי זה בסדר להגיד, לא תודה, לא תודה, באמת שלא צריך. מה כל כך רע בזה? יפה, אז אלישע, זה קשור לנושא בוער בתורת האבולוציה. וזה ויכוח שנמשך כבר עשרות ורבות של שנים. ארגע, אני רק רוצה לשנייה לכתוב ולספר לאנשים. אנחנו רגע אחרי פודקאסט באנגלית, וכל פעם, אנחנו מדברים על אותה פרשה, וכל פעם שלמה מכיננו דברים אחרים לגמרי בין העברית והאנגלית. זה הגירוי שלך אלישע, אתה מביא את זה. בתורת האבולוציה יש ויכוח על אלטרואיזם. למה יש אלטרואיזם בעולם, במיוחד בקרב האנשים? מה יוצא לי מזה שאני נותן למישהו? אם אני אחזיק את זה בעצמי, אז אני אחזיק את עצמי, אני אשרוד יותר. מה באמת הפתרון לחידה של אלטרואיזם בעולם של הישרדות, בעולם של survival of the fittest? והתשובה היא בפרשה, התשובה היא שחברה, society, community, קהילה, קהילה תאהבת, קהילה מחייבת לתת, אבל גם לקבל. אלטרואיזם זה דו צדדי. אני לא יכול להיות אלטרואיסט אם אתה מסרב לקבל מה שאני מציע לך. אז זה קהילה, וקהילה זה מחזק, קהילה זה מעריך ימים של אנשים, וקהילה בנויה על אלטרואיזם, ואלטרואיזם זה דו צדדי. אז אנחנו לומדים מהקרה, ואחרי זה צו, ואולי החלק הכי פרובלמטי זה דווקא לקבל, ולא רק לתת. כן, כן, אנחנו הרבה מדברים על לתת ועל הרבותו בעולם, אבל אנחנו פחות מדברים על לקבל וכמה שקשה לקבל, וכשאנחנו לא מסכים לקבל, אז האנרגיה, אנרגיית החיים בעצם נתקעת. היא נתקעת, וזה המנגנון הזה שבעצם הקוהנים, הקוהנים בתפקיד מאוד מאוד מיוחד, כי הם לא מקבלים בעצם עבור עצמם, אבל אגב, גם עבור עצמם. יש אחד הקורבנות הכי משמעותיים פה, זה קורבן שלמים. והקורבן שלמים, יש לזה הרבה פרשנויות, אבל אחת הפרשנויות זה שזה קורבן, זה הקורבן היחידי שבו גם הקדוש ברוך הוא אוכל מזה כביכול. החלק שנשרף ועולה למעלה כעשן, זה חלקו של הקדוש ברוך הוא. גם הקוהנים מקבלים חלק, וגם הישראלי שבא להקריב, גם הוא מקבל חלק. וכולם פה שותפים, הנותן, המקבל הסופי, והמקבל שבין לבין, שמתווך בעצם בין לבין. וכולם פה יוצאים ורוצים, וזה קורבן השלמים, קורבן השלום, קורבן השלם. וזה לא יכול להיות שלם אם אין גם נתינה, אבל גם קבלה. וגם התפקיד של הקוהנים הוא מאוד מאוד יפה, כי הם מקבלים ומעבירים הלאה. מקבלים ומעבירים הלאה. נכון, בקורבן השלמים למשל, הם מעבירים הלאה, אבל חלק גם נשאר אצלהם. אבל יש קורבנות שלא נשאר אצלהם כלום, הם רק מקריבים ובעצם מעבירים את זה הלאה לקדוש ברוך הוא. ואחד הדברים שבדרשה ניסיתי ככה להסביר, שבעצם גם זה שנותן, גם הוא בעצם מקבל. גם הוא בעצם מקבל פה, הוא בעצם שותף מלא להזרמת האנרגיה הזאת. ולכן המילה נתן, נון תפנון, עובדת באמת משני הכיוונים. משני הכיוונים של המילה יש פה בעצם זרימה של נתינה וקבלה. ולתת, הדבר שלומדים לעשות אותו, לקבל, זה דבר שאנחנו פחות עוסקים בו, ואנחנו צריכים גם אותו ללמוד. יש דימוי מאוד מאוד יפה, כשתינוק מגיע לעולם, אז בדרך כלל הידיים שלו קפוצות. הם קפוצות וכאילו פשוט, נראה כאילו פשוט טוב, טבעי, השבירים והוא ככה. הם קפוצות. כשאדם יוצא מן העולם, הידיים שלו פתוחות לגמרי. ואולי זו ההתפתחות הגדולה ביותר שלנו. כן, אני נתקלת בנושא הזה של לקבל ולתת, כל שבוע, בקורס היזמות. הרבה שנים אני עובד עם יזמים ועם סטארט-אפים. סטארט-אפ אמיתי זה אדם שרוצה לתת בכל נשמתו. יש לו רעיון, הוא מספק איזשהו צורך בעולם, והוא רוצה לתת אותו לעולם, ליצור ערך. אבל אם אין מי שיקבל, זאת אומרת, אם הוא באמת לא זיהה באמת צורך אמיתי, אם הוא רק עושה כסף בטכנולוגיה, זה חד-שדדי וזה נכשל. זה נכשל גם כשהוא רוצה רק לקבל, רק רוצה לעשות כסף. ויש גם כאלה, והם לא מצליחים. אז ההצלחה ביזמות היא בדיוק כמו בפרשת ויקרא וצו, לתת ולקבל. וכשיש התאמה בין שני הצדדים, יש מי שמאמת רוצה לתת ויודע כיצד. אגב, לדער כיצד לתת זה לא פשוט, צריך אמפתיה. המפתח כאן לתת זה אמפתיה, להבין את הזולת ולדעת מה באמת הזולת צריך. ואז לתת בצורה נכונה, בצורה אמפתית. אבל גם בצד השני, לדעת לקבל, לברך על הנותן ולקבל בחסד. זה מאוד יפה. זה ככה באמת ענית לי פה. זו שאלה פנימית שהייתה לי ככה בזמן האחרון. אני פשוט מתעסק עם זה, עם אחד המתאמנים שלי. אני לא ארחיב על זה כאן, אבל אני אספר על מישהו אחד, בחור צעיר, שעשה אצלנו בר מצווה לפני הרבה שנים, ועכשיו מתחתן. ואני זוכה לארוח את החופה, וזו תקופה מאוד מאוד נהדרת. כי באמת עכשיו חלק גדול מהאנשים שנמשים גם עשו אצלנו בר מצווה. אז זה פשוט נפלא. אין דבר יותר מתוק ונפלא מזה. והוא בתחום המסעדנות, והוא מאוד מצליח. הוא חמד חמד של בחור, בכלל משפחה מהממת. ואני מאוד אוהב את המפגש עם זוגות לקחת חתונה, במקום כל כך מיוחד ומתוק בחיים שלהם. הם עוד לפני האתגרים הגדולים של ההורות והמשפחה, והחלק היותר כבד שהילדים קטנים. והם פשוט בחלק שכל כולו נפלא וחגיגי. אז שאלתי אותו על סוג ההצלחה שלו בתחום של המסעדנות, כי המסעדנות זה תחום מאוד מאוד קשה. וחלק מזה הוא אמר וחלק מזה הבנתי פשוט גם בין השורות. הוא פשוט מאוד נהנה לשרת. הוא ממש נהנה. מי שמגיע אליו למסעדות שלו, יש לו מסעדה אחת מרכזית, אבל הוא גם משותף בעוד מסעדות נוספות. מי שמגיע אליה למסעדה ממש מרגיש את הרצון שלו, והוא מחדיר את זה גם לצוות, לשרת ולתת. ולתת להם, הוא אומר, לתת להם good time. שזה ממש good time. עכשיו, מה שמאוד יפה, הוא לא עושה את זה רק עם הלקוחות, גם עם הצוות שלו. עם הצוות שלו, הוא יודע שהוא גם צריך לתת להם, שגם להם יהיה good time. אז אם אנחנו יודעים לתת, אם אנחנו יודעים שהנתינה שלנו היא חלק ממעגל של זרימת האנרגיה, של לתת ולקבל ולתת ולקבל, שגם הנתינה היא קבלה, היא חלק מהחזרמת האנרגיה, ואנחנו עושים את זה מתוך מקום, או מקום של לחץ, או מקום של ציפייה. כן, אני לא אגיד מי אמרה לאחרונה, אבל הם אפילו לא אמרו לנו תודה, עד ששחררנו אותם, את החטופים. לא אמרו לנו תודה. זה האמירה הזאת. אז העצם העובדה שהחדוות הנתינה, שהנתינה היא מתוך מקום של הנאה מאוד גדולה, אני חושב שזה מפתח מאוד מאוד גדול. באמת זה לא לשם הכסף, לא לשם הפרנסאו, אלא פשוט חדוות הנתינה עצמה. בתעושה שלך, לישר, אתה מתייחס לזה, אתה מצטט מפרקי עבוד, שאני מאוד אוהב, שזה חלק מהמשנה שרבנים חזל הם מסכמים את חייהם בכמה משפטים, בכמה מילים. ויש קטע שבו הם מגדירים מי הוא צדיק ומי הוא ראשה. שלי, שלי, ושלך, שלך. זה העיקרון של קפיטליזם. כן. Don't step on my toes. וזה מוגדר בפרקי עבוד דווקא כראשה, הגישה הזאת. האידיאל, שלי, שלך, ושלי גם. שלך, שלך, ושלי, שלך. זה כאילו האידיאל. והיום העולם מופעל על ידי קפיטליזם, על העיקרון של הרשעות. ואני לא יודע איך יוצאים מזה. אבל התורה מסבירה לנו מהי הדרך הנקונה. נכון, נכון. באמת דיברנו גם באנגלית על קין והבל, שבעצם זה עובד פה, אני רואה עכשיו שזה עובד פה בעוד רמה, שלא דיברנו עליה בפודקאסט באנגלית. באנגלית דיברנו על זה שההבל נותן מבחורות צונו, מהמיטב, מהכי טוב, מבחורות צונו וחלביהן. פעם חלב, השומן היה עכשיו הדבר הכי טוב שיש. ואלוהים שואל למנחתו, כשזה בא מ... הוא מביא את הטוב ואת ה... שיכול להביא. אז המציאות, העולם, הקדוש ברוך הוא שמח לקבל. קין מביא מפרי האדמה. ואיך לא יודעים מה הוא הביא, אבל הוא בכיף לא נשמע שהוא הביא את המובחר ביותר, ונשמע שזה היה כמעט כלאחר יד. ואלוהים, או המציאות, לא שואה למנחתו, ומשם הכל מתחיל להתפרק. ככה נוצר הרצח הראשון בתקיעות נוראית וטראגית. אבל אז קורה באמת עוד משהו מאוד יפה, במדרשים שנכתבו על זה, הרי נאמר בהמשך שהם היו ביחד בשדה. והדבר הבא שאנחנו יודעים זה שקין הורג את הבל. אנחנו לא יודעים מה קרה בשדה, מה נאמר שמה, למה זה היה בבית, למה דווקא בשדה, אולי כדי שלא ישמרו את הצרכות של הבל, אנחנו לא יודעים. וחזל בים ואומרים שהשדה שייך לקין, כי קין היה עובד אדמה, והבל היה רועצון. אז הבל עלה על השדה של קין עם הכבשים שלו. והתמתח שום ביקוח, קין אומר להבל, תעוף לי מהשדה, קח את הכבשים. אז הבל אומר לו, אבל אתה רגש את הסבדר מהכבשים שלי, מהצמר של הכבשים שלי, כאילו, למה אתה מגרש אותי מהשדה שלך? ואת זה קין לא יכול לסבול והוא הורג את הבל. כאילו, משהו שלך, שלך, משהו שלי, שלי, אל תעלה על השדה שלי. אתה רוצה שאני אשלם לך על הסבדר זה, אני אשלם לך על זה, אבל אל תעלה על השדה שלי. ועכשיו בתור קיבוצניק אני זוכר שהצון, אני הייתי גם רועצון, יש לי תקופה קצרה בקיבוץ, והיינו, לציוני, בטעות הצון היה עולה על שדה, על השדה של עצמנו. ואז ככה בל על השדה, האחראים על השדה היו מאוד מאוד מאוד כועסים. ובצדק, אני מבין את זה. אז אני יכול להבין מאיפה זה בא, זה בא מחוויה של פחד. של פחד, כאילו, אם אתה תעלה על השדה שלי, אתה תהרוס לי, לא יהיה לי מספיק. על פניו זה נכון. אתה יודע מה, אתה תהיה שם, אני אהיה כאן, בוא נשים גבול מאוד ברור, וככה נחיה זה לצד זה בשלום. אבל זה מידת הרשעות בסופו של דבר. זאת אומרת, האנרגיה נתקעת. בגדר הזאת האנרגיה שלה, הזרימה נתקעת. אחת הטרגדיות, אלישע, בעולם אני חושב, בהיסטוריה. היום יש שברה שסוציאליזם נכשל טוטלית. רוסיה, סוציאליסטית, נורא עוני, משוויה ושחיתות, ועוד הרבה מדינות אחרות. זה טעות, אלישע. סוציאליזם מעולם לא יושם, חוץ מבקיבוץ. נכון. ובקיבוץ, וצערי, הקפיטליזם כאילו דחק את הקיבוצים. חיי הקיבוץ, אבל קיבוץ מוצלח. היום יש חזרה לקיבוץ. הצעירים רוצים לחזור לחיי הקיבוץ. כאלה חיים טובים. כן. שוב, זה גם חוזר לרעיון הקהילה. שאני חושב שהרבה שנים שמו את הדגש על צרכים. כל אחד נותן פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. זה מאוד יפה, אבל זה מאוד יסרדותי. אני חושב שמעט מאוד דגש על ערך הקהילה, פשוט הקהילה. מה שקורה היום בקיבוץ, שהפך את הקיבוץ למאוד אטרקטיבי והיום מאוד קשה. להתקבל לקיבוץ. אבל אחד הדברים שלנו זה שהסוציאליזם מאוד מאוד התרקך. יש ערבות הדדית מאוד גדולה ויש חיי קהילה מאוד מאוד יפים. ויש גם אותה ערבות קהילתית שאם מישהו נופל, קהילה שלמה ברימה אותו למעלה ומחזיקה אותו. זה מדהים שלמה, כי יש פה באמת ניסיון, ואני הייתי חלק מהניסיון הזה. ניסיון של חברה לייצר איזושהי אוטופיה, אוטופיה אנושית. אבא שלי תמיד אומר, הקיבוץ הצליח בגדול, but people got in the way. אנשים עמדו בדרך. זה מדובר באנשים הרי בסופו של דבר. הרעיון היה נפלא, והאנשים הם אלה שהפריעו לרעיון להתממש. ואני חושב שיש פה באמת שיעור מאוד מאוד גדול. זה שוב חוזר לשאלה של הנתינה והקבלה. כל עוד אנחנו עוסקים בכל אחד על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו, אנחנו בעצם מפספסים את הזרמת האנרגיה. כי זה מודד פה משהו שהוא לא נכון. צריך פה למדוד משהו אחר, שבו כל אחד באמת נותן כפי יכולתו, ונותן את זה בהנאה. ואם אין דגש על הנאת הנתינה, אם זה בא מקום קורבני, אם זה בא מקום של פרייריות. אני ממש זוכר בקיבוץ את הפוליטיקה של הפרזיטים. מה הוא פרזיט? ואנחנו דהיינו קיבוץ טוב, חברתית, קיבוץ מאוד מאוד מוצלח. אבל כל הזמן העיניים של אנשים הייתה צרה ממי שנותן פחות מכפי יכולתו. במקום שהדגש יהיה שהנתינה, אני חושב שאולי הדוגמה היפה ביותר זה החבר'ה הצעירים שעבדו בשדה. בשדות. לעבוד בשדות היה הכי קול שיש. אלה היו החבר'ה הכי, כאילו הם היו הגיבורי החברה. אלה שיצאו לשדה בחמש לתנות בוקר, חזרו מלאי בוץ ככה לאוחת בוקר, ושוב חזרו על הטרקטורים שלהם לשדות. והם היו גיבורי העל שלנו. ומה שהיה כל כך יפה בזה, ושעבד בזה, זה שהם הרגישו חדווה אדירה בעבודה שלהם. והם עבדו הרבה יותר קשה מכולנו. במיוחד בעונות הבוערות. אני עבדתי יותר עם מצון, אחר כך עבדתי בנגריה, עבדתי בכל מיני מקומות, ומאוד מאוד נהניתי. אבל האתגר הגדול באמת היה להנות מעבודה. זה לא לתת רק פי יכולתך. זה חשוב. אבל אם יש פה חדווה של נתינה, אז הנתינה הופסת גם לקבלה. ואז העיניים שלנו פחות צרות במה שיש לאחר או אין לאחר. אלישה, הבייחד הזה של הקיבוץ, חיי החברה, הם היו מפונים תחת מצב נוראי. וגם בבתי המלון, במקום זר להם להתארגנו, חינו פעילות ובריאות. הארגון בבית המלון היה ארגון קיבוצי. ועשו את זה צ'יק צ'אק, בלי מישהו מבחוץ. זאת אומרת, הביאו איתם את הקשר החברתי הזה, שזה אחד הדברים היפים של הקיבוץ. כן, זה ממש חשוב. אז הנה יש לנו את פרשת צו בתוך ספר ויקרא, שכל כולו עוסק בעצם במעגל זרימת אנרגיית החיים. ואנחנו צריכים לסיים אני מבין, נכון? כן. אוקיי, אז נאחל לעצמנו שנגלה את החדווה שבה זרימה. אני חושב שאפשר לדמיין את נהר הירדן, אני גדלתי ככה ממש על חופי הירדן פחות או יותר, מחק הליכה מנהר הירדן, מהירדן ההררי. ואפשר לדמיין את הנהר שוצף ואיזה חדווה יש בנהר שוצף. ולדמיין את הנתינה שלנו, את העשייה שלנו במקום של חדווה, במקום של שמחת יצירה. ואז הנתינה הופכת לקבלה, והקבלה הופכת גם לנתינה ולשלום על ישראל. אמן ילישר, אמן. שבת שלום לכולם. שבת שלום.