פודקאסט # 24: שבת חול המועד פסח

בוקר טוב שלומו. בוקר טוב אלישע, מועדים לשמחה. מועדים לשמחה, חג שמח. זה יום חמישי בבוקר, ואנחנו נפגשנו ככה מוקדם יחסית הבוקר. אני מאוד אוהב את שעות הבוקר, מאוד מאוד. גם אתה, אתה קם הרי מאוד מוקדם בבוקר. כן, אני קם בחמש, המוח טרי ויש לי רעיונות ואני מטייל את פיקסי, את הכלבה. אני גם מטייל את הכלב. העולם טרי ומריח טוב בבוקר, וקריר יש רוח קרירה, שאוהב את הבוקר. והמוח שלי נסגר בשעה שמונה, נסגר. כבר אין לי מי לדבר. אז זמנית אמרת, אני מטייל את פיקסי. אף פעם לא חשבתי על הלשון שלך בפועל הזה. בדרך כלל אומרים, מטייל עם, אבל לא, זה לטייל את. אז זה יפה, להוציא משדה טיול זה לטייל את. יפה, יפה. לטייל את הכלב. אז אנחנו בפסח, ויש כמובן, פסח השנה הוא מורכב, יש אווירה קצת מורכבת. ושלומו בחר לנו דווקא את הדרשה האחרונה, שנכתבה בערב פסח, ונשלחה ככה ביום שני הערב פסח, נכון? כן. ביום שני, ושעליה אנחנו כנראה הולכים לדבר הבוקר. כן, ולפני שנגיע לדרשה, פסח זה חג החירות. אני חושב שיש לי הבנה גדולה בנושא של חירות, ויציאת מצרים. ואתה בזמן אחר כתבת מילים יפות, מילים מאוד מאוד מעניינות בנושא של יציאת מצרים. אני רוצה לתחקר אותך בנושא הזה. אתה כותב שלמעשה לא לגמרי יצאנו ממצרים. We haven't left Egypt, really. We are not totally free, במובן הזה. למה התכוונת, אלישע, שבמובן מסוים עדיין לא יצאנו ממצרים? אז קודם כל, אני לא... אני מנסה לזכר מה אולי הייתה הדרשה הזאת. ואתה יודע, כל פעם אומרים דברים בתוך איזשהו הקשר מסוים, בתוך קונטקסט מסוים. אבל אני חושב שיציאת מצרים היא יציאה מתמדת, היא יציאה מתמשכת. היא לא יוצאים פעם אחת בזהו. אני חושב שעצם העובדה, שעצם החוויה האנושית, בעצם להיות אדם, זה להיות במובן מסוים, להיות במצרים. במובן מסוים, אנחנו בעצם נשמה שעוברת פה חוויה אנושית. נשמה שקלועה בחוויה האנושית, במובן הטוב של המילה, לאו דווקא במובן הרע. אבל גם אם זה במובן הטוב של המילה, עדיין זה מאתגר. הנשמה חופשייה. כשאנחנו נמות, אנחנו נשוא בביתה. ואז אנחנו מת, נצא ממצרים סופית, לפחות עד הגלגול הבא. אבל כל עוד שאנחנו נמצאים בגוף, אז אנחנו בעצם, הנשמה אין סופית הזאת. והחופשייה והיפהפייה הזאת, קלועה בתוך גוף מוגבל, גוף קטן ומוגבל. ואני חושב שמשם מגיע סיפור יציאת מצרים. אנחנו מספרים על זה כיציאת מצרים, מצרים שם בדרום. אנחנו מספרים על זה בכל מיני דרכים, אבל זאת החוויה הבסיסית שלמה אנחנו כל כך מכירים את החוויה של מקום צר, מי צר, הרי זה מצרים, מי צר. מכיוון שזאת החוויה הבסיסית ביותר שאנחנו מגיעים לעולם, וקלועים בתוך גוף שמצר את הנשמה שלנו. ומצר וגם גורם לא מעט צער. ואני חושב שהחיים האלה כולם בעצם, החיים האלה מתחילתם ועד סופם, זה התמודדות של נשמה חופשית עם גוף מוגבל. אבל רק דרך הגוף המוגבל הנשמה יכולה להתממש וליצור דברים. יש קשר בין מצרים וליצור. זה ישמע את שתי האותיות צדיק ורש. אז הנשמה לא יכולה ליצור, שנדבר ללא גוף. אבל הגוף הוא מקום מגביל. וכל מי שיוצר יצירה, יודע שהוא עובד עם חומר. וכל הציפור של מצרים זה חומר ולבנים. והם בעצם עסוקים שם בליצור בתוך החומר. עכשיו הם לא יוצרים חומר, הם יוצרים עם החומר. הנשמה בעצם לוקחת את ה-building blocks, את אבני הבניין, ויוצרת איתם יצירות נהדרות. רק השאלה מה יוצרים? האם אנחנו יוצרים ערי מסכנות לפרעור, כמו שנקרא, שזה בעצם מחסנים, זה קברים, האם אנחנו מייצרים מחסנים בחיינו, או שאנחנו מייצרים חיים ומייצרים שמחה וכו'. ואני חושב שאחת הסיבות לעסוק באמת בשמחה, זה שהתדר הזה של שמחה, הוא התדר שבו הנשמה יכולה ליצור בצורה המופלאה ביותר, והרחבה ביותר. ואיפה שאין שמחה, היצירה הרבה הרבה יותר מוגבלת, וגדלה. מסכים, אלישע, ואני רוצה לתת אולי היבט אחר של יציאת מצרים. אנחנו, אלישע, אנחנו מני אדם, אנחנו שבויים. אנחנו שבויים של ההרגלים שלנו בלגמרי. אני קם בחמש, אני מכין קפה, אותו דבר. אני הולך עם פקסי החוצה. אני קורא את העיתון, אני עושה את התשבץ ואת משחק המילים. אותו דבר כל בוקר, ואני שווי, אני שווי בזה. כשאין לי את זה, אני לא מרגיש טוב. ויש סיבה לכך, זו סיבה אבולוציונית. למה? אם אנחנו עושים דברים חדשים, זה מחייב החלטה. החלטה זה דורש אנרגיה, השקעה זה בעייתי. עדיף לא להחליט. עדיף להיות על אוטופיילט, טייס אוטומטי. ורובנו חיים על טייס אוטומטי. אלי שכשאני מלמד חדשנות ויצירתיות, אני שואל סטודנטים, מי כאן יצירתי? הם אומרים לי, כבר עשר שנים משלמים להם המון כסף לעשות אותו דבר. אז הם לא יצירתיים, הם היו פעם, אבל איבדו את זה. אז אני אומר להם, בואו נפרגל. המוח שלנו זה שריר, וצריך להפעיל את השריר. אז בואו, במשך שבוע, במשך הקורס שלי, אנחנו עושים הכל אחרת. מקשיבים לאופרה, לא להיפ-הופ. אוכלים סושי, במקום לאכול סטייקים. קמים מאוחר, אם קמנו קדם קודם. עושים את הכל ההפך, לשנות, לשבור את המצויים. לצאת מהמצויים של ההרגל. כי אם עושים את זה ביום-יום, בעבודה, כשנגיע למשהו חדשני, הרי חדשנות מטיעה אותנו. היא מסוכנת, היא מוזרה. צריך להתרגל לאינוחות. לצאת ממצרים, אין לי שזה לא נוח. לפי המדרש שאתה מצטט, לא כל בני ישראל יצאו ממצרים. לפי המדרש, אולי חמישית. ואחרים נשארו, נשארו מאחור. אנחנו בין אלה שנשארו במצויים, במובן מסוים. נכון, נכון, נכון. או אפשר להגיד שכל אחד מאיתנו יצא ממצרים, חמישית ממנו יוצא ממצרים, וארבע חמישיות עדיין נשאר במצרים. וזה מאוד יפה לדעת. איפה מתחילה יציאת מצרים? יציאת מצרים מתחילה בעצם בסניה בוער. בסניה בוער, שם מתחילה יציאת מצרים. ואיך מתחיל הסיפור של סניה בוער? שמשה מקבל הוראה, של נעליך מעל רגליך. אז דיברת על הרגלים. של הורד את הנעל, את הנאול, את המקום הנאול, מעל ההרגלים שלך. תפתח את ההרגלים, כי המקום עליו אתה דורך, מקום קדוש הוא. מהו מקום הקדוש? מקום הקדוש זה מקום הטהור שבו אין הרגל. זה מקום, זה כאן ועכשיו, זה נקי, זה לגמרי פתוח. הכל יכול לקרות באותו מקום. אבל בשביל לחוות את זה, אתה צריך להשיל את הנאול, את הנעל, מעל ההרגל, מעל הרגליים. אלישע, זה מעלה דילמה קשה בקשר לגידול ילדים. אני ושעון הגידרנו ארבעה ילדים. אתה מגדל בן יפה, בני עשרים, רגיל בני עשרים עכשיו. הנה השאלה, אלישע. ילד גדל והוא עובר חברות, socialization, הוא לומד לחיות בתוך החברה. הוא לומד את כללי המשחק. הוא לומד מה אסור לעשות ומה מותר לעשות. עכשיו, פה יש קושי. כי יציגתיות זה לשבור את הכללים. אז אנחנו חייבים לדעת מה כן לשבור, מה כן לצאת ממצרים, ומה מחייב אותנו להישאר בתוך מצרים, מתוך כללי החברה המסודרת. אני אתן לך דוגמה. אני מקשיב לפודקאסט פסיכולוגי בשם Hidden Brain. השבוע ראינו פיטר גרי. הוא פסיכולוג אבולוציונרי מבוסטון אוניברסיטה. הוא עובד עם הרבה ילדים. הוא סיפר סיפור על לימד פעם ילדים איך לשחק סקרבו, משחק מילים. הוא לימד את הילדים מה הכללים, מה מותר, מה לא אסור. צריכה להיות מילה שאפשר למצוא אותו במילאון וכו'. הילדים הקשיבו, ואז הם התחילו לשחק. ואיך הם השחקו? הם המציאו מילים. הם המציאו כל מיני מילים, ואז היו הסברים. מה המשמעות של כלומה. מה הפירוש כלומה. זאת אומרת, הם שחקו לפי הכללים שהם קבעו. וזה יצירתי. וזה מהנה. וזה נהדר. אז אלישע, איך לגדל ילד שהוא כן מכיר את כללי החברה המסודרת, אבל חושב מחוץ לקופסה, וכאילו יצא ממצרים לא חמישית, אלא ארבע חמישיות, איך עושים? כן. זאת כמובן שאלה נהדרת. אז בגלל שאני לא מומחה לנושא, אז אני לא יכול להגיד איך עושים. אבל המחשבה שעלתה לי זה ש... אני אגיד ככה, שתי מחשבות. קודם כל, אני אמת רואה ילדים שגדלו בחינוך הדמוקרטי. זה חוק, זה לא כלל. יש יתרונות וחסרונות לכל שיטת חינוך. אבל אלה שגדלו בחינוך הדמוקרטי, אני רואה אצלם הרבה יותר חופש. הרבה יותר חופש חשיבה. מצד שני, גם כתוב, אפרופו יצאת מצרים, כתוב על עשרת הדיברות, על לוחות הברית, כתוב חרות על הלוחות, וזה כתוב בטף ולא בטט. וחזן אמור, אל תקרא חרות על לוחות, כלומר, החרות נמצאת על הלוחות. אתה חייב מצרים כדי לצאת ממצרים. אם אין לך בכלל מצרים, גם אין לך יצירתיות. יש קשר בין צר וצר, בין מיצר ויצירה. יש קשר ביניהם. אנחנו צריכים להכיר את עולם החומר. עולם החומר, עולם צר. אבל כדי לעבוד עם החומר, צריך כל פעם לצאת מהמיצר שלנו. אני תמיד דמיינתי את החיים יש עד גיל 40 ומגיל 40. עד גיל 40 אנחנו בונים את המצרים שלנו. אנחנו לומדים חברות, איך להתנהג, איך לפעול, חוקים, מה חשוב, מה לא חשוב, מה עובד, מה לא עובד. מגיל 40, בגדול, נתחילים בעצם לפרום את כל מה שלמדנו. נתחיל לשחרר את כל התנאיות שלמדנו. עכשיו, אין פה מקום להכעוס. איך הגבילו אותי? לא, לא. זה חלק מהעניין של להכיר את הגבולות. אין יצירה, אלא גבולות. אבל עד מגיע גיל מסוים שאתה יכול להתחיל להשתחרר מכל הגבולות האלה. יש דין ויש חסד. דין זה גבולות. חסד זה חסר, זה משהו שהוא חסר גבולות. אז אני חושב שאנחנו לומדים פה איך לעבוד, איך להביא את החסד אל הדין. אבל בלי הדין אין חסד. יש פה כוס, עכשיו היא ריקה מתי, אבל כדי שיהיה פה כוס תי, צריך שיהיה פה כוס. כוס דבר מוגבל ומגביל. אחרת, אם אין כוס, התי נשפך לכל עבר. אז צריך כלי ואורות. אני בעצם אומר אותו דבר לסטודנטים בצורה קצת אחרת. אני אומר שהם צריכים לחבר בתוך עצמם שני אנשים חכמים דוגולים, קונפוציוס וסטיב ג'אבס. מה אמר קונפוציוס, המלומד הסיני? לכבד את המאסטר, לכבד את המורה, להתייחס אליו בכבוד. זה עיקרון חשוב בתרבות הסינית, ואכן הסינים מאוד מאוד מכבדים את עסקינים שלהם. ואגב, לא מפקידים אותם במקסן, בבית עבוד, מטפלים בהם בבית. אז זה קונפוציוס, לכבד את הישן והקיים והתקללים. אבל יש גם סטיב ג'אבס. וסטיב ג'אבס, זל, שבר את כל המוסכמות. הלך לדברים מהפכניים וחדשניים ושבר את הכללים. והקושי אצל ילדים או גידול ילדים, אני חושב, איך אנחנו עוזרים להם להבין מתי לכבד את קונפוציוס ומתי להיות כמו סטיב ג'אבס. ואני חושב שזה קשור לתנועה שלנו, לתנועה המסורתית. בגלל שיש עיקרון אצל אנשים דתיים לשאול את הרב. ומה שהרב אומר, קדוש, אדם מלומד וכולי, כמו קונפוציוס, בסדר. אבל יש היבט אחר, אלישע, מה עם יציאת מצרים מבחינת מחשבה? האם מותר לי לשאול ולקרוא תיגה על כל דבר, על כל עיקרון? במקום שיגידו שאתה פיקורס, אתה מתיר סופק. בתנועה המסורתית אנחנו שואלים שאלות קשות. ולפעמים אנחנו מחדשים, גם כן, ההיבט הזה מאוד חשוב בתוך היהדות. יש לי הרגשה שדי איבדנו את זה, לפחות בחלק מהיהדות. בשנים האחרונות, אולי כתקובה לשואה. אבל אנחנו בתוך מצרים במובן מסוים בחלק מהיהדות. כן, ואולי באמת יש פה מטוטלת. אולי המטוטלת תמיד תנוע מדין לחסד, מגבולות להתחדשות, ממסורת וחידוש. הסלוגן, הספמה של התנועה המסורתית זה מסורת וחידוש. ויש איזשהו מטוטל, איזשהו מתח בין שניהם, והמתח הזה הוא מאוד מאוד בריא. וגם באמת בעולם היצירתי, כמו שכתב עמון ריבא, כל אחד צריך מצרים. אנחנו צריכים את מצרים, אנחנו צריכים את הבסיס העיתן והיציב והצער והקשה ממנו לצאת, ממנו ליצור. בפודקאסט שאני מקשיב אליו, Hidden Brain, ראינו את פיטר גרי, פסיכולוג מבוסטון יוניברסיטי. הוא עוסק בפסיכולוגיה אבולוציונית, והוא מעלה קושייה מאוד מאוד מעניינת. אני מקריא. אני אתאגם לעברית. איך לאזן בין ביטחון לבין משחק חופשי עבור הילדים שלך. אתה לא רוצה לסכן ילדים, בטח שלא. אתה גם לא רוצה לגנוב מהם את השמחה, את החדווה של לגלוץ את העולם. וזה דילמה שאנחנו, אני חושב, בהרבה מקומות טעינו לכיוון של ביטחון. פיטר גרי, הפסיכולוג, מספר סיפור בארה״ב בפרוורים עשירים. סוג אורים שלחו את הילדים החוצה לשחק. אני בססקצ'ואן שעות ביליתי ליד הנהר וחיפשתי תפרדעים ותולעים. אז סוג בארה״ב בפרוורים שלחו את הילדים החוצה. ושכן התקשה למשטרה והתלונן שהסוג הזה מסכן את הילדים וצריך לעשות משהו. כי בארה״ב אלישה היום, כשאתה רוצה שהילדים ישחקו עם חברים, אתה עושה פליידייט. אתה מתקשר, הלו, בוא נקבע ליום שלישי בשעה עשר שנביא את הילדים. ואם אתה דופק בדלת עם הילדים בלי הודע מראש, זה נו נו, נו נו גדול. אז אני חושב שאנחנו במובן מסוים טועים בכיוון של ביטחון לילדים ומונעים להם את החדווה להסתכן קצת, לגלות את העולם. כן, כן, כן. אני חושב שמה שמאוד חזק במה שאנחנו מדברים עליו פה, זה באמת המתח בין שני הדברים האלה. אני חושב שזה מה שעולה מהשיחה הזאת. המתח בין מצרים ויציאת מצרים. המתח בין המסגרת לחופש. וממש צריך פה את שניהם. עכשיו באמת, בכל רגע נתון יש מינון אחר, תמהיל אחר של שני ההפכים האלה. אבל אי אפשר האחד בלי השני. ובאמת, אני חושב שילדים שגדלו בשנות ה-40 המאוחרות, ב-50 אחרי מלחמת העולם השנייה, הביאו אחר כך את ה-60's. וילדים שגדלו ב-60's הביאו אחר כך את ה-80's. וכל דור בעצם מנסה לאזן את כל מה שלא עבד, או כל מה שלא היה מספיק טוב בדור הקודם. ודרך ההפכים האלה, ככה האבולוציה קורית. זה תהליך הגליאני מאוד יפה של תזה, אנטי תזה וסינתזה חדשה. ובעצם כל דבר, כל דבר בעצם, כל מתח כזה מייצר את התולדה הבאה. ולכן אמרת מאוד נכון, ממש בתחילת הפודקאסט, אנחנו זקוקים למצרים. אנחנו לא לגמרי מחוץ למצרים. היינו לגמרי מחוץ למצרים. היינו מרחפים בחלל בלי שום כיוון, בלי שום יצירה. אני רוצה לקשור את זה, אלישע, לאנטישמיות. כי אני חושב שיש קשר בין מצרים לבין אנטישמיות. אני בעבר ביליתי המון זמן ב-MIT, הייתי בהרווארד, הייתי בקולומביה, הצאתי במקומות האלה. היום אני לא דורך בהם, אני לא מתקרב אליהם. יש מחנות של סטודנטים שמוחים נגד ישראל. בעצם דורשים אי קיום של ישראל, מהנהר לים. שהפלסטינאים יהיו כאן ולא אנחנו. למה? למה זה קשור? יש ספר של פילוסוף בשם ג'ונתן הייט, ג'ונתן הייט. הוא מסביר משהו פשוט. שדורות צעיר של צעירים לא לימדנו אותם חשיבה ביקורתית. למה? בגלל משפט שאני שונא סינת מוות. מה מותר להגיד ומה אסור להגיד? זה כמו, אצל כמה מהדתיים, להיות הביקורת. לא לשאול שאלות. בוודאי שלא על קיום, עצם קיום אלוהים. פוליטיקלי קורקט. לא לימדנו את הצעירים האלה חשיבה ביקורתית. ומה התוצאה? בטיק טוק הם קונים מסר בדוי לחלוטין, אנטישמי, שאנחנו עושים השמדת עם, הישראלים. אין להם מושג לרקע. הם לא מכירים את הגיאופוליטיקה. מאה שנים של מאבק בין ערבים לבין ישראלים. לא מכירים את מה שאן איירן בבן אמר ב-47. לא מכירים את ההיסטוריה. הם קונים מה שרואים בטיק טוק בחמש עשרה שניות. ילד בעזה שהוא רעב. נכשלנו, אנחנו נכשלנו. כי אנחנו בכוונה השאלנו את הצעירים האלה במצרים. בקופסה של חשיבה מאוד מאוד מוגבלת ולא נכונה. לא נכונה. והנה מה שלא, אנחנו קוצרים מה שזרנו. כן, זה קצת מדכא באמת. השאלה היא לאן כל זה הולך. ואני רוצה לקוות שאותה מטוטלת, הפנג'לון, שהמטוטלת תחזור חזרה לשישביות חדשה. כי עולם האקדמי והאוניברסולוגי פשוט נהרס מהחשיבה המוגבלת הזאת. שאסור להטיל ספק בדברים. אז אכן נולדים היום... המטוטלת הלכה ממש הלכה לקצה השני. אפשר לראות איך כביכול בשם החסד. בשם החסד, לא לסגור באף אחד. זה ה-politically correct. אז בשם החסד הזה, בעצם המטוטלת הגיעה לדין נוראי. אנטישמיות זה דין נוראי. אז באה מתוך מקום של להיות נחמד, להיות טוב לאחר, לקדם את החלשים וכו'. כשהדברים לא מאוזנים, בסופו של דבר זה נגמר בקטסטרופה. או כמו שהקבלה קוראת, זה בשבירת הכלים. וכנראה שלשם אנחנו צריכים להגיע שלום. או כנראה שחלק מאבולוציה היא התרסקות כזו או אחרת של המערכת האקדמית האמריקאית. כי משם יצמח הפאזה הבאה, שתביא בשורה מאוד טובה לעולם. ויבוא יום שגם אותה יהיה צריך איכשהו לשבור. אני כל חיי ביליתי בתוך האוניברסיטה. כואב לי מאוד לראות מהי אוניברסיטה. אוניברסיטה היא מקום שם יש תהליך של אבולוציה של רעיונות. מעלים רעיונות כלשהם להעביר, מתווכחים אליהם, דנים אליהם. ובסוף, אחרי התהליך הקשה הזה, משהו טוב יצא. אבל יש תנאי אחד, שיש חופש להביע כל רעיון באופן חופשי, בלי איומים. וכעת אנחנו רואים שיש מחנות של סטודנטים, וזה יקרה עכשיו כמעט בכל אוניברסיטה. הם משתלטים על הדשאים של האוניברסיטאות. הם מאיימים על יהודים חופשי כיפה. והם דוגלים רק ברעיון אחד, ולא אוראים. הפלסטינאים צודקים, הישראלים פושעים. ואין אוראים ואין ויכוח, וזה על בסיס סיסמאות, ולא על בסיס דיון. אין בסיס של ויכוח ודיון, כן ולא וכו'. ודווקא באוניברסיטאות אין לי שם. זה לא קורה בכיכורות או במקומות אחרים. באוניברסיטאות ששם העיקרון הקדוש הוא ויכוח פתוח, דמוקרטי וחופשי, בלי איומים. זה כואב לי מאוד לראות את הנפילה של מקומות ממש חשובים, כמו MIT, Harvard, Stanford, Columbia. דווקא האוניברסיטאות המובילות בחשיבה היצירתית, דווקא שם הרוע נשלט. האנטישמיות נשלטת. כן, כן. כלומר, אם אין, זה שוב מחזיר אותנו למתח הזה, אם אין איזשהו שד מסוים, איזשהו מצרים מסוים, איזשהו גבולות לוויכוח, אז הוויכוח הופך להיות הרסני לחלוטין. כלומר, כביכול חופש ביטוי, הנה הם מבטאים את חופש הביטוי שלהם. אבל כשאין, כשאתה לגמרי חסר גבולות, אז בעצם חופש הביטוי שלך הוא הרסני, הוא לא מביא לשום דבר טוב. שום דבר טוב לא יצא מהדבר הזה. מכיוון שאין בוויכוח, עצם אומר לה שיש ויכוח. זה אומר שחייבים להיות שני צדדים לסיפור הזה פה. אני רוצה גם באמת לספר, בערב פסח סיפר החבר הבין זוג של האחיינית שלי, שהוא באמת סטודנט מאוד מאוד רציני, ושוקל את הדוקטורט לעשות כנראה ב-MIT. והוא התקבל, הוא באמת מאוד מאוד חכם. ואמרת לו, אתה בטוח בעת הזאת לנסוע ל-MIT? זו תקופה מאוד קשה להיות שם בזה. הוא אומר, אני בקשר עם החברים שלי שנמצאים שמה עם ישראלים, שנמצאים שמה, שלומדים שמה. והוא אומר, מה שקורה זה שהסטודנטים היהודים וישראלים בוחרים את מקצועות שמביאים חיים. משקיעים ולומדים בתחום הרפואה וטכנולוגיה, כי הם עסוקים בלהצמיח את העולם הזה. הוא אומר, הסטודנטים הפלסטינאים ותומכיהם לומדים את מקצועות שדורשים הכי פחות נוכחות בשיעור, והכי פחות עבודה מחוץ לשיעורים, הכי פחות שיעורי בית, כדי לבלות בעיקר על הדשא, ואני משמש במילה שלו, ולילל. הוא אומר, אז האנשים שאיניהם בראשיהם רואים את ההבדל האיכותי שמי שנמצא נשמע על הדשא, זה אלה שבעצם מבקשים פשוט לצרוח, לזעוק ולילל. אלה שבוחרים בחיים, בוחרים לקדם את החיים, בוחרים לחקור את החיים, אין להם זמן לשטויות האלה. הם משימושים בשיעורים, הם עובדים על התזות שלהם וכולי. אז אני חושב שגם זה חלק מזה, כשאתה מתמודד עם משהו, מתמודד עם אתגר, שם עצמך עכשיו, מה זה אתגר? אתה בעצם נמצא בתוך איזשהו שד מסוים, בתוך איזשהו מצרים, שם אתה נמצא, ואתה בתוך השד הזה מתמודד כדי לפצח משהו, כדי... הולכים אותם, חבר'ה, הפלסטינאים בתומכיהם, אל הדשא, אל המקום שבו אין התמודדות. בדיוק עם את האוהלים שלהם, עם הסיסמו, זאת אומרת, סיסמה זה לא התמודדות. סיסמה זה בדיוק ההפך מתמודדות, אין שם מורכבות, אין שם המצרים. יש שם כביכול חופש מלא, בתוך חופש מלא, שאין בו שד, אין בו גבול, אין בו מצרים, אין יצירה, פשוט אין יצירה. ופה יש לקח חשוב אישי גם בשבילי, אני חושב בשביל כולם, היא הבנה גדולה מהי חירות. חירות זה לא חוסר גבולות. חוסר גבולות זה ההפך מהחירות. כי אז אנחנו נשלטים ברגשות וזה עבוד. חופש, חירות, זה התפונה לבחור במגבלות שאנחנו בוחרים לשים על עצמנו, בזמן שמחליטים לא להטיל על עצמנו במגבלות מסוג אחר. מה אני מתכוון? מגבלות מבחינת התנהגות סבירה, עזרה לזולת, להיות ברכה וכדומה, חלק מהמצוות של היהדות, אני בוחר במגבלות האלה מרצוני החופשי וזה חלק מחירות. במובן של רעיונות, מלחמת הרעיונות, האבולוציה של רעיונות, של חשיבה ביקורתית, אני בוחר לעצמי את החירות לבקר כל רעיון באופן מטורבת. כל רעיון, בלי אלימות, תוך הקשבה לזולת כדי להבין אותו גם כן. החירות זה דבר מאוד מאוד מורכב, כי זה מחייב מגבלות מאוד חמורות במובן מסוים, וחסרת מגבלות במובן אחר. זה החירות. נכון. זה כמו שאתה בונים שריר. כשאתה בונים שריר, אנחנו לא פשוט עפים באוויר. אם היינו עפים באוויר, אף שריר לא היה מתפתח. אנחנו לוקחים משקולת, משהו כבד, ובעצם עובדים נגד. עובדים כנגד. ככה אנחנו בעצם מאמנים את השריר שלנו. אם אנחנו מצפים לחופש מוחלט, לחירות מוחלטת, אין כנגד מה. אנחנו תמיד צריכים כנגד משהו לפעול. ולכן גם, אם אנחנו חוזרים מתחת הפרודקאסט, לכן גם הנשמה מקבלת גוף. הנשמה אין לה שום ערך כשהיא ללא גבול של גוף. בתוך הגוף, עם החומר, בעזרת המיצר, בעזרת המקום הצר, היא יכולה ליצור ולעשות דברים. ולכן באמת, זה בסדר שבקמפוסים יש חבר'ה רדיקליים ששואלים שאלות קשורות ומאתגרים את הזקנים ואת הממסד וכו'. זה טבעו של קמפוס. אחר כך מתבגרים קצת, ומבינים שזה לא עובד ככה. אבל האנרכיה שהם יוצרים, זה פשוט בריחה מתמודדות. עצם העובדה שמתעסקים בסיסמאות. אם אתה בונה את כל עולמך על סיסמאות, אתה יצאת מההתמודדות. אתה לא בהתמודדות. סיסמה זה בדיוק המקום שבו אין טיפה התמודדות. וזה עולם הטיקטוק. זה באמת עולם הטיקטוק, שכרגע מגיע לסיאו. וכל דבר כזה, סופו שהיא מצאת את עצמו והמטוטלת תיתה לכיוון השני. ואני מקווה שהיא לא תיתה יותר מדי רחוק לכיוון של ביקטטורה של מחשבה וכו'. אולי נסיים בזה, אלישב. ביום שני, ערב פסח, אנחנו חגגנו את יום הולדת. יום הולדת השלוש מאות של אמנואל קאנט, פילוסוף גדול. עכשיו, מה הגדולה של אמנואל קאנט? הוא כתב שני ספרים. קריטיק או פיור ריזן, ביקורת של היגיון צרוף. התבונה הטהורה. בדיוק. התבונה הטהורה, בדיוק. החשיבות של היגיון, של תבונה וכו'. ואחרי ביקורת, הוא כתב ספר שני. קריטיק או פיור ריזן. מה עשית? מה הכוונה? היוונים אמרו שאפשר להגיע להבנת העולם רק דרך היגיון. היגיון צרוף זה מספיק. אנחנו חוקרים, פסיכולוגים וחדורים מדענים אומרים, צריך מחקר, צריך מידע, צריך sensory data. וקאנט, לפני 300 שנה שנולד, קאנט הסביר שצריך גם היגיון, לוגיקה וגם נתונים. גם בדיקת המציאות. רק את שני הדברים האלה. כשלא מצרפים את שניהם ביחד, אנחנו לא יוצאים ממצואים. יש כאלה שמשתמשים בהיגיון בלבד, או בהרבנים, בדעה של הרבנים בלבד, בלי חשיבה. זה מצרים אני חושב, זה עדיין מצרים. אז בואו נגיד, יום הולדת שמח לאמנואל קאנט, שהסביר לנו עובדה פשוטה, שצריך גם זה וגם זה, וביחד הם מוציאים אותנו, לפחות מבחינה חשיבה, מוציאים אותנו ממצרים. כן, כן. אז באמת נצא מכאן היום ממצרים, כי באמת לדעת שאנחנו תמיד נעים על הרצף בין מצרים ויציאת מצרים, מצרים ויציאת מצרים. זה כל הזמן, זה הריקוד, זה הריקוד. אין ריקוד אחר. זה הריקוד, ונשאר רק לסמוך בו, ולדעת שפסח רומת נגמר, הכל טוב. שנה הבאה, אנחנו נחזור חברה לילה סדר, ושוב נצא ממצרים. מה גם שכל בוקר אנחנו מניחים תפילין, לא בכל המועד, אנחנו מניחים תפילין, זכר ליציאת מצרים. כל בוקר יוצאים מצרים מחדש, וחוברים. אמן. אז שיהיה שבת שלום לכולם, וחג שמח, מועדים לשמחה. מועדים לשמחה לכולם.