פודקאסט # 3 פרשת לך לך

שלום שלומו. שלום אלי עכשיו. שלום לכולם, מקווה שאתם בסדר, שהכיריכם בסדר בעת הזאת. אנחנו רק נזכיר, לפודקאסט יש חיי נצח, אז רק נזכיר שאנחנו מקליטים עכשיו את הפודקאסט הזה ביום שלישי, וכמו ששלומו אמר לי מקודם, ביום שלישי פעמיים כי טוב, ונקווה שבאמת יהיה פעמיים כי טוב, ואולי לא במקרה ככה ממש אחרי חצות, אם אני לא טועה, שתי חטופות הגיעו הביתה. ושלום, יש עדיין 220 חטופים בלב עזה, אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה, לא הייתה כניסה קרקעית עדיין, יש לנו פה מחלוקת בין שלומו לביני, אולי זה יעלה בשיחה, נראה, אני לא יודע. בכל אופן, אנחנו עם פרשת לך לך, המדהימה, המופלאה, המכוננת, פרשה ששינתה את פני ההיסטוריה האנושית, ואנחנו רוצים להקדיש אותה, להקדיש את הפודקאסט הזה, קודם כל, באמת לחטופים שנמצאים בגייץ על מוות, שנמצאים במחשקים, במינהרות, במקומות אחרים, אנחנו הלוואי והיינו יהודיים, ולהתפלל לחזרתם במהרה, בריאים ושלמים, ונקדיש את זה גם לחיילי צהל שנמצאים ככה בגבולות, וחסר להם כל מיני דברים, מאוכל, אוכל בריא, כמו שהבן שלך סיפר, ועד לאפודים קרמיים שמחכים שיגיב משלוחים מארצת הברית, ונקדיש את זה לכל עם ישראל, שהם היו את הכוח לעמוד כרגע באתגר הבלתי נסבע לזה. אמן. אני מאוד אוהב את הדרשה שלך, אני אוהב את כולן, אבל במיוחד הדרשה שכתבת לפני שש שנים, והכותרת של הדרשה שלך, שתי שאלות, אתה טוב לשאול שאלות. שאלה ראשונה לכל אחד מאיתנו, מהי המצווה העיקרית, הלב-ליבה של המצוות, שמניע אותך, מהי? ושאלה נגזרת מכך, מהי כיוון התנועה של החיים שלך? ואנחנו לומדים מהמצווה של אברהם, מצווה ראשונה ממשית. המצווה הראשונה שלהם ציווה את אברהם אבינו, ככה אתה כותב, הוא אומר לו, לך, לך לך, לא מסביר, לא מסביר, אומר לו, לך תמיד, לך כל חייך, לך ואל תעמוד, אל תעצור, לך ואל תדעקה, לך אל האופק אשר ערכה. אלוהים רוצה שכולנו נתפתח, נתקדם, נשתנה כל הזמן, להיות בתנועה, לאו דווקא פיזית, אולי גם זה, אבל רוחנית כל הזמן. זו מצווה, זו מצווה חשובה ומתאים במיוחד עכשיו. אני רוצה לחלוק חוויה לא נעימה. אשתי שרונה העבירה ההרצאה כיצד להסתכל על המצב הנוכחי. המון, המון, המון אנשים בצהרה גדולה, והיינו בכנסת אורתודוקסי, אוהד, פה באזור. ושרונה נתנה הרצאה נעלפת, יש לה עשרות שנים של ניסיון בנושא הזה, היא פסיכולוגית. אחרינו הרצאה דיבר רב חבאדניק, והוא אמר את הדבר הבא, אנחנו היינו ילדים רעים. אלוהים מלמד אותנו לכך, זה מה שקורה. הם מלמדים אותנו לכך כי היינו ילדים רעים. אז זה כל כך צרם, כל כך צרם אליטשה. אז אנשים מחפשים תשובות, מחפשים את הלך לך הזה. לאן אני הולך עכשיו מהנקודה השחורה הזאת? כן, כן. כן, זה באמת, וזה הזה אני רוצה לנסות אולי לשפוט את הרב הזה לקף זכות. לפעמים, הרבה פעמים, יש תוצאות למעשים שלנו. לפעמים למשל, אדם שאישן, הריאות שלו טיפה גנה. זה לא עונש, זה תוצאה. ולפעמים גם יש ממש עונש. למרות שאני פחות מאמין בעונש, יותר מאמין אם כבר מאמין בתוצאה. אבל גם חז'ל אמרו שלפעמים יסורים באים על האדם ועד הוא צריך לפשפש במעשיו. ואז הם נותנים כמה אפשרויות. אפשרות אחת באמת לעשות חשבון נפש ולראות האם הוא חטא. והאם היסורים הם, שוב לא נגיד עונש, אבל הם תוצאה של חטאיו. וכולנו חוטאים כל הזמן. אין, אין, כמו שאמרו גם כן חז'ל, אין סדיק בארץ אשר יעשה רק טוב ולא יחטאה. אין, אין דבר כזה, לא קיים דבר כזה. כי דרך החטא, דרך התאויות שלנו, דרך השגיאות, אנחנו צומחים ולומדים. אז זאת אפשרות אחת. ואז זו אפשרות שנייה, שהיא תפשפש ככה במעשה. ובאמת תראה אם בעצם היסורים האלה באים להצמיח אותו, להגדיל אותו, לקח אותו לשלב הבא בחייו. עכשיו זו כמובן הפרשנות שלי, אני מפרשת לך מראש את הטקסט. וזה נקרא יסורין של אהבה. יסורין של אהבה זה קונצפט מאוד מהר שאנחנו לא משתמשים בו הרבה. שהיסורים שלנו הם לא עונש. הם לפעמים אפילו גם לא תוצאה. לפעמים כן. אבל לפעמים הם יסורין של אהבה. ואני חושב לך, גם דיברנו על זה בפרודקאסט אפילו הקודם, כשסיפרתי שבתור ילד היו לי, אני גם לא יודע אם זה היה בפרודקאסט בעברית או באנגלית, אז אני אגיד את זה בכל זאת. סבלתי מכאבים מאוד חזיקים ברגליים, בלהיותי נער. והתשובה של הרופא הייתה, כן, אלה כאבי גדילה. עכשיו, אין מה לעשות נגד זה. אפשר לקחת אופטלגין, אפשר לקחת אקמול, אבל אלה כאבי גדילה. אתה רוצה לגדול. גדילה כואבת לפעמים. ואני חושב שאלה יסורין של אהבה. אני חושב שבתור אדם מאוד מאוד מאמין. אני מאמין שהקדוש ברוך הוא, כמו שאתה אמרת, זה הלך לך. רוצה, לכו, תצמחו, תתפתחו, תביאו את האור שלכם לעולם. האור לא יוכל להגיע לעולם אם אנחנו נשמור עליו. נשמור על האור סגור בתוכנו. והכי בטוח לשבת, לא לעשות כלום. לחלוח את האור בתוכנו ולא להיות פרחה לעולם. להביא את האור שלנו מביא איתו ביקורת לפעמים. מביא לפעמים רידיקיור, כן, שחברה שופט אותנו, צוחקת עלינו. וזה כואב. אני חושב שאלה בין היתר יסורים של אהבה. אז למה אנחנו סובלים כרגע כל כך? אז קודם כל, קטונתי. אני לא מקדמר לדעת, אני לא יודע. ואני לא מאמין בהלכה העצמית. אני פשוט לא מאמין בהלכה העצמית. גם אם כן חתנו בצורה זו או אחרת, זה חטא של תום לב. זה חטא של תום לב. וזה מה שידענו לעשות. ואנחנו עכשיו נדרשים להחלטות מאוד מאוד מאוד מאוד קשות. שאתה ככה הצבת מקודם, שעשינו את הפודקאסט באנגלית, ואולי הפודקאסט היום לא זהים. אז אני לא יודע מה תרצה להעלות הפעם. אבל אנחנו עכשיו נדרשים לאתגרים מוסריים ערכיים מאוד מאוד קשים. וכל החלטה שנחליט יהיו לה תוצאות. יהיו לה תוצאות וההשלכות. וכל החלטה גם תביא איזה שהם יסורים. כי בעולם הזה אין התפתחות ללא יסורים. קשבה פולמי, אבל אני מתכוון לזה במובן הכי אוהב שיש. אז אלישה, המצווה שאלוהים פוקד על אברהם, המצווה מאוד פשוטה ומורכבת, שהוא יהיה ברכה. תהיה ברכה. זה מצווה שפוקדים על כולנו. ובשבילי זה המצווה העיקרית שאני קורא בתורה. עם כל המצוות האחרות תהיה ברכה. אבל אוקיי, איך? אלישה, איך? איך להיות ברכה? ולקח לי שמונים שנים לפתור את הפאזל הזה. להיות ברכה על ידי זה שאנחנו מקשיבים לאחרים, אבל ממש מקשיבים, כמו שאתה אומר, מבפנים. מנסים להבין איך אפשר לעתיב איתם, לתמוך בהם, לשרת אותם, לעזור להם, לשמח אותם. ואז לפעול. ואלישה, כשעושים את זה, זה עולם אחר. זה עולם אחר. אבל זה לא פשוט, אלישה, זה לא פשוט. ואחרי שאני אשמע את תקובתך, אני רוצה לצטט מספר שיצא עכשיו, של דיוד ברוקס, בעלתו בניו יורק טיימס. אדם מאוד מאוד חכם, יהודי. והוא כתב ספר, איך לדעת בן אדם, אומנות, כיצד לראות אחרים לעומק, ולהיראות לעומק. הוא כתב ספר על essential life skills, מה המיומנויות שאנחנו צריכים כדי לחיות. והבית, לדעתי, התורה עוסקת בזה. זה הנושא של התורה, הlife skills. ואחד מהם זה כיצד להקשיב. בהמשך, אחרי שאני אשמע ממך, אני רוצה לתת כמה טיפים למאזינים שלנו. אבל אחד מהמיומנויות האלה זה כיצד להקשיב באמת מבפנים. איזה יופי. אני אצלם הבא להגיד לך, די, מעזוב את התגובה שלי, בוא נשמע את הטיפים, נשמע לי הרבה יותר מעניין וחשוב. אז אני אגיד ממש בקיצור, כי אני פשוט ממש רוצה להגיע לטיפים של הספר הזה. אני רק רוצה להגיד שנשמע כל כך מקסים להיות ברכה. להיות, כמו שאתה אמרת באנגלית מקודם, to be of service. לדעת להיות שם עבור אחרים. נשמע כל כך טוב, כל כך נכון. אנחנו שומעים את זה, כן, כן, כן, אני רוצה להיות כזה. וכמו שאתה אמרת, רגע, זה כל כך קשה. במקום הכי קשה הוא עם האנשים הכי קרובים אליך. עם בנות הזוג שלנו, עם הילדים שלנו. זה כל כך קשה, ומי שאומר, לא, לא, לא, ככל שזה קרוב אליך יותר, זה גם קל יותר. אז אני או חושב שהבן אדם הזה מסתיר משהו, או שאני פשוט מת מכנעה. יש לך דוגמא. לפעמים אני מקשיב לאשתי, שאני מאוד אוהב, אני מחזורים 56 שנים, והיא מעלה בעיות וקשיים, ואני בא לשרת, להיות ברכה, ואני מציע פתרונות. והיא כועסת, ולקח לי המון שנים להבין. היא לא רוצה שאני אפתור לה בעיות, היא רוצה שאני אקשיב לה. זהו, פשוט לתת אוזן קשבת, אוזן תשובה, להקשיב, זה מה שהיא צריכה. כך אני אהיה ברכה. כן, כן. זה קלאסיקה. קלאסיקה גברית. אנחנו גברים כל כך טובים בלתת פתרונות, זה גנטי, אנחנו באים לתת פתרונות. ולאף דווקא להקשיב. וזו דוגמה של ייסורין של אהבה. זו דוגמה של ייסור של אהבה, שדווקא עם הקרובים ביותר אלינו, עם נשותינו, עם בני בנות זוג. שם היסורין של אהבה הקשים ביותר. ואולי זה גם אומר שגם אנחנו, הפלסטינאים והערבים כנראה, הרבה יותר קרובים ממה שאנחנו חושבים. קודם כל אנחנו שייכים לעולם השמי, גם הם וגם אנחנו שמיים. וגם גנטית, גם גילו שיש קרבה לא קטנה בין יהודים ופלסטינאים. ואולי בגלל זה כל כך, כל כך, כל כך קשר לנו אחד עם השני. אבל אני שם את זה עם סימן שאלה מאוד גדול, סתם כאנקדוטה. אז יאללה, טיפים. טיפים, כן. ואחרי זה אני רוצה להעלות משהו פחות נעים. הדילמה שאנחנו עומדים לפניה, מבחינת המלחמה באזה. טיפים, איך להקשיב מפי דיוויד ברוקס, בספר שלו, שיצא לאורך עכשיו, כמה טיפים, איך להיות מקשיב טוב, איך להקשיב. אחד, Be a loud listener. להקשיב בכל רם. מה זאת אומרת? לא לסתוק, לא לסתוק. אהה, או, מעניין. כן, הבנתי. באמת? זה נכון? אז בעל השיחה, הוא מבין שאתה איתו, שאתה שם. ואתה לא חולם באספמיה, או נמצא במקום אחר במחשבות, או שאתה לא חושב מה אתה עומד להגיד. להגיב. Be a loud listener. שתיים, זה אני מאוד אוהב. Storify. Storify. זאת אומרת, תגיב בסיפור. תזמין סיפור. שיהיה מוחשי, לא מופשט כל כך. כי כך אנחנו מבינים את העולם. דרך סיפורים. רגע, אז הטיפ השני, זה אומר בעצם, שאם אדם מספר לך משהו, אז לבקש שימחיש את זה בסיפור. שימחיש, כן. לשאול למשל, איך הגעת להאמין ככה? מה הביא אותך להבין ככה? זו דוגמא. תזמין סיפור, ואתה יכול להביא גם סיפור, אבל תזמין סיפור, תמחיש מוחשי. שלישית. לופינג. לופינג. לא יודע איך... אה, כן. לשקף. איך אני יודע אם אני הבנתי נכון? כי לפעמים קשה להבין. אז לשקף לפעל השיחה. מה אני מבין ממה שאתה אמרת? לשקף את זה, ולשאול אותו, האם הבנתי נכון? האם אתה מתכוון כך וכך? זה לפעמים עוזר. ארבע. להפוך את בעל השיחה לבעל נרטיב. לשאול שאלות המשך. ותבקש פרטים. להמחיש את הסיפור. להמחיש את הטיעון. מה הנרטיב? מה באמת הסיפור? הסיפור זה אנשים, אבל הקשרים במקומות, וצבעים, ופיזית. איך היה? לבקש פרטים, לבקש נרטיב, שהוא ממש מלא פרטים. אחרון. Don't be a topper. זה כל כך אופייני לנו, אלישה. מישהו בא ואומר, וואי, יש לי צרות עם הילד שלי, יש לי קשיים, הוא לא ממושמע, ואז אני אומר, אתה חושב שלך יש בעיה? אתה באמת חושב? וואלה, בוא תשמע עליי. אתה מבין? אני, הצהרה שלי גדולה יותר משלך. לא לעשות, לא לעשות את זה. זה לא מקשיב, לא מקשיב טוב. יפה, יפה. אוקיי, אז ככה נראה לי שאני אקרא את הספר, כי יש לי פה הרבה הרבה מה ללמוד. אני חושב שבכל אחד מהטיפים האלה, ככה מה שבי אומר, אופס. כן, כן, מוכר לי מאוד החטא הקטן הזה. אבל אלישה, אתה מקשיב טוב. ואני מתפלל לפעמים, ואני עוקב אחריך, כי אתה, או בחינות, מתעניין באנשים בקהילה שלך. אתה גם זוכר. אתה זוכר מי הם הילדים שלי והעברים ומה הם עושים. וזה מעיד על באמת כינות ואהבה אמיתית. ואי אפשר לבלף כאן, אני חושב. אפשר לשחק כאילו, אבל צריך באמת באמת לאהוב את בעל השיחה, את בן השיחה, ולזכור ולהיכנס איתו לאווי הקורה מתוך כינות, ולא מתוך משחק. כי אנשים יודעים, במיוחד ילדים יודעים. אלישה, אני רוצה להעלות נושא פחות נעים. זה גם קשור לתורה. המצווה הראשונה הראשונה בתורה, לאדם וחווה, זה פרו אורבו. זה בעצם מצווה יסודית ביקום. כי כל דבר חי, כל צמח, כל חרק, כל חיה, כל בן אדם, כל דבר חי, הוא רוצה להתרבות. פרו אורבו. וזה דבר שיש משותף איתנו עם האנשים בעזה. אנחנו אוהבים ילדים. בעזה יש מיליון ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה. זה מחצית מהאוכלוסייה. זה מה שאנחנו נתקל בו, כשנכנסים ונכנס. בישראל יש לנו שלושה מיליון ילדים, בני שמונה עשרה ומטה. יש לנו את השיעור הילודה הגבוה באו-אי-סי-די, הארצות המפותחות, באפרש גדול. מעל שלושה ילדים לאישה. בעזה זה שלוש נקודה שמונה. ברוב ארצות אירופה, האוכלוסייה לא גדלה ומצטמצמת. בעזה יש חמישים אלף נשים שהן בהיריון. בחודש הקרוב, מתוכם, חמשת אלפים ילדו. אלישה, מה אנחנו עושים עם זה? כשעומד צבא בגבול הצפוני של עזה ומתכונן להיכנס, ואנחנו נתקל בילדים, המון נשים בהיריון, האוכלוסייה האזרחית, מה אנחנו עושים כאשר האויב אין לו את הערכים שלנו, לא אכפת לו, הוא לא מקדש את החיים, הוא מקדש את המוות, ואנחנו מקדשים את החיים, אבל אנחנו גם רוצים לחיות. שהם יכנו, אבל אנחנו רוצים לחיות גם. לשחטו אותנו. מה אנחנו עושים עם הדבר הזה? מה אנחנו אומרים לחיילים? בתורה כתוב, כשאתה תייצא למלחמה, תגיד לחיילים, אם התחתנת אז תישאר בבית, לא תהיה לוחם טוב. כאילו, יש כללים, יש חוקים, יש ערכים, ביציאה למלחמה. לא בחיים היומיום. כשהיהודי יוצא למלחמה, הוא יוצא עם מטען של ערכים. אבל אלישה, מה אנחנו עושים את זה, כשזה מלחמת קיום? כן. זאת שאלה גדולה ואיומה, במובן הזה של האימה שיש בה. וכמובן שיש מגוון רחב של תשובות, וכתונתי, אני לא יודע מהי חת תשובה, אבל לכל אחד מכם יש את התשובה הפנימית שלו, ואותי מזעזעת המחשבה, חוץ מהאירועים של השבעה באוקטובר, שהם לגמרי שינו את המשוואה לחלוטין, תקציב שאלת ה- מיהו אדם? מהו אדם? אישה שהיא בהיריון, שהולכת ללדת, מה עושה אותה אדם? מה עושה אותה אנושית? האם עצם העובדה שגנטית היא דומה לי, שהיא הולכת על שתיים, היא מבחינה ביולוגית היא בן אדם, האם זה מה שעושה את האדם לאדם? אז במובן מסוים כמובן שכן, במובן אחר, במקום שבו אין אנשים היה איש, מה זאת אומרת אין אנשים, יש אנשים, אבל האנשים, שהם לא בני אדם, אז אני חושב שאנחנו הולכים לעבור, ואני עדיין לא יודע איך להגיד את זה, בלי ללחוץ פה על כל הכפתורים של הפוליטיקלי קורקט, כי אני הולך להגיד פה משהו, שיש לי תחושה חזקה, ואני רוצה להגיד את זה עם כל הצניעות, שהוא קצת קצת נבואי עם ירושלי. אני חושב שאנחנו מחליפים עידן. אני חושב שאנחנו, וכבר דיברת על זה קצת, באחד הפודקאסטים הקודמים, שאנחנו מאז מלחמת העולם השנייה, אחד הדברים שקידשנו, היה באמת ערך האדם, זכויות האדם, ושכל אדם נברא בצלם, ושצריך להיאבק על זכותו, ועל חייו של כל אדם ואדם. ובכך קידשנו את החיים, וזה נהדר, זה נהדר, זה נהדר, זה התפתחות מאוד חשיבה באנושות, ואני מדבר כרגע על העולם המערבי, זה לא נכון, זה בוודאי לא קרה בכל העולם כולו. ואני חושב שאנחנו מיצינו את השלב הזה. מה זאת מיצינו? זה לא אומר שזה לא חשוב יותר. זה בוודאי חשוב. כל אדם ואדם. אבל אני חושב שהאירועים של העשרים שנה האחרונות, מאז מגדלי האטומים, ובעיקר סביב כל מה שקשור לטרור האסלאמי, טרור האסלאמי שגבר מאוד בעשרים השנה האחרונות, והביא לכל כך הרבה סבל בעולם כולו, באפריקה, במערב, וכמובן גם בישראל, וגם במקומות אחרים. אני מתחיל להגיע למסקנה, ואני רוצה להגיד את זה ממש בזהירות. שאנחנו הולכים לצמוח פה, לצמוח מקדושת החיים האינדיבידואליים, מקדושת החיים האינדיבידואליים של אדם מסוים, אדם ספציפי, לקדושת החיים, כמו שאומרים באנגלית, Life with a capital L. כלומר, החיים עצמם. מה זה אומר? בדיוק תואר בוואיינט היה תיאור מזעזע, אבל לזהוי הגופות הגיע גוש פחם. ותוך הגוש פחם הזה הצליחו לזהות אבא מחבק את בנו. עכשיו זה מזעזע, זה פשוט נורא. אבל זה קדושת החיים. אבא שברגע הנוראי הזה הם שניהם הולכים למות. יש שריפה מסביב. הם שניהם הולכים למות. עכשיו, לצדי הרב או שלא, כולנו יום אחד נמות. השאלה היא איך אתה חי את החיים שלך. הרגע הזה שאבא מחבק את הבן שלו בניסיון לגונן עליו, הוא לא יצליח לגונן עליו, אבל הילד הזה ימות מחובק. והאבא הזה ימות מחבק. זאת גבורה. ואנחנו הולכים עכשיו להתחבר לממדי חיים הרבה יותר גבוהים. מה שאותי כל כך ריגש בשבעה לאוקטובר, מה שמחיה אותי, מה שמוציא אותי מהשיתוק של הזוועות של החמאס בשבעה באוקטובר, כי זה מה שהם רצו אגב, הם רצו לזרוע שיתוק והלם ובהלה. מה שאותי כל כך מרגש זה הגבורה האנושית שהתגלתה בכלל בשבועיים וחצי האחרונים האלה, אבל ביתר סט ביום הנוראי הזה של הפשיטה של סוכני המוות. ומה שבאמת היה שם נפלא כל כך, נפלא. אני זווע מה שהיה שם. אבל הסיבה שגילויי הגבורה האלה היו כך משמעותיים, כי זה נקרא קדושת החיים. ניקח את זה לקיצוניות, לקפוץ על הרימון. שחייל מזנק על רימון מציע את חבריו, זה קדושת החיים. החיים האישיים שלו כבר לא היו יותר. אבל החיים התעצמו ברגע הזה. עכשיו זה נורא קשה להבין ויש לי תחושה, ממש תחושה נבואית ואין לי הרבה תחושות נבואיות. אני ממש לא נביא, אני גם לא פסקן לבוא בישראל, אבל תחושה שאנחנו נכנסים לעידן חדש שבו אנחנו הולכים להבין את החיים בצורה שונה. כל כך הרבה אנשים שינו בחייהם כמו שמעולם לא שילמו. כל כך הרבה יהודים נהרגו ביום אחד מאז השואה, כשהשיעור הגדול הוא קדושת החיים עם ה' גדולה וח' גדולה. אז אני רוצה לפרש איך אני מבין מה שאתה אומר. המצווה גדולה היא, הוא בחר אותה בחיים. ויש נטייה לפרש את זה כמו שאתה אומר באופן אישי, אינטיבידואלי. אני צריך להתנהג כך שאני מקדש את החיים. אבל יש פירוש אחר. כמו שאתה אומר, יש חיים קולקטיביים של אומה. יש חיים של אנשים שמקבלים ערכי היהדות, שמקבלים את התורה. או ערכים ליברליים במערב, ערכים שמקדשים את החיים. ואנחנו עכשיו במלחמה, לא עם עזה. אנחנו במלחמה עכשיו עם אלה שמקדשים את המוות. משבחים את המוות כאילו על בסיס הספר הכי קדוש שהם משתמשים בו. אז זאת מלחמה על החיים של ערכים. לא רק של אנשים. והיא מלחמה אכזרית. אבל מצווה עלינו בחרת בחיים. הערכים הליברליים הנאורים של היהדות וגם של הנצרות, הערכים האלה חייבים לשרוד, חייבים לגבור. וזה קריטי. ולכן אנחנו במלחמה הזאת, אנחנו... כן, כן. וזה קשה. יש פה כביכול פרדוקס, אבל זה לא באמת פרדוקס. שאנחנו מקדשים את החיים. זה אומר שמקדשים את החיים האישיים לטובת החיים. אני אפילו לא רוצה להגיד רק ערכים. החיים, באמת אמרת, הקולקטיביים. וזה משהו שמאוד קשה לקמת אותו. כי איך אתה מודד את זה? איך אנחנו בדרך כלל מודדים את זה? אנחנו רואים אדם מהלך, חי, בריא. אוקיי, הנה החיים. אנחנו לא יכולים לשים אצבע על החיים הקולקטיביים. אני חושב שדוגמה מאוד טובה זה שאתה מכיש את זה, שאתה הוריד את זה לרמת הקרקע והתת קרקעית. באמת, הרעיון מזעזע שהמרכז של החמאס, המטה של החמאס, יושב מעמקי האדמה מתחת לבית חולים. אותן נשים שאמורות ללדת בתקופה הקרובה, מגיעות ללדת בבית חולים, שיפה, בעזה. שיפה זה בריאות. ומתחתן יושב המטה של החמאס שמקדש את המוות. עכשיו, יש פה אחריות קולקטיבית של אנשי עזה. זה עצוב לומר. אבל אם אנשי עזה לא יקומו ויגידו, אנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן, שסוכני מוות יהפכו את חיינו לגיהנום, אז אין ברירה אלא לישראל או לעולם לעשות את העבודה המזעזעת, המזביעה הזאת. ובמובן הזה, הם כולם, במובן הזה, הקולקטיב בעזה, זה נורא להגיד את זה, הקולקטיב בעזה אחראי על מי שמנהיג אותו. אנחנו אחראים על מי שמנהיג אותנו. לטוב ולרע. מכיוון שזה משטר דמוקרטי, אנחנו נוכל לבוא היום להחליף את הממשלה הזאת. אבל בעזה אין משטר דמוקרטי, ולכן זו אחריות של העם בדרכים שלו. ולנשים יש כוח. ואנחנו במאה של הנשים, והנשים האלה שולחות ללדת, אם הן לא תעמודנה ותאמרנה, אנחנו לא מוכנות שגברים צנעי דם ומוות, שרק מחכים לבטולות שם למעלה, אנחנו לא מוכנים שאתם תסכמו אותנו, את העוברים שלנו, את הילדים שלנו, את התינוקות שלנו, ויקחו פה אחריות. אם אתם לא תעשינו את זה, לנו פשוט לא תהיה ברירה. אז הנה, אלישע, זאת הסיבה, למה אנחנו חייבים להיכנס לשם, לסלק את החמאס, את הרוצחים האלה, ולאפשר לאוכלוסייה לבחור בחיים הנכונים, לבחור בחיים, לא לבחור במוות. כי כרגע הם לא יכולים. הם עבדים, זה קצת כמו מצרים, הם עבדים לרעים האלה. מבלי שניכנס ולסלק את הרעים, את המשעבדים, הם לא יוכלו. הם הצביעו בעד החמאס, ברוב גדול, ב-2008. וזה תחילת הצהרה. אני לא מאמין שהם היו עושים את זה עוד פעם, אבל צריך לתת להם הסתמנות. עכשיו סילקנו אותם, אוקיי, עכשיו תבחרו במנהיגים, ותנהלו את החיים, ותבחרו בחיים. מבלי שניכנס לשם, אני שזה לא יהיה. אז פה אני באמת חולק עליך. תחושה פנימית, אני כל כך לא רוצה, אני לא אומר את זה עכשיו כמשהו אסטרטגי, אני לא מבין באסטרטגיה, אני לא מבין בצבא, אני פשוט לא מבין את זה. אני מדבר עכשיו במקום אחר, פשוט אני לא רוצה שחיילינו ייכנסו למקום, לגיהנום הזה, אני פשוט לא רוצה. אבל יותר חמור מזה, אני לא בטוח שהאזתים יבחרו אחרת. אמריקה נכנסה לאפגניסטן, כדי לשנות שמה דברים בכהונה שמה דמוקרטיה, ובוא נראה מה קורה שמה כרגע. הטליבאן השתלטו מחדש, והם יעשו את זה גם כן בעזה, יש בעיה מאוד מאוד גדולה, אני חושב, בחברה הערבית, בחברה המוסלמית, אנחנו עוד כן לגבי זה, ואחת הסיבות שאין היום בגדה המערבית בחירות, יש חשש מאוד גדול, שהסלסטינאים בגדה המערבית יבחרו בחמאס. למרות שהם רואים את מה שקורה בעזה, ולכן זאת אחריות שלהם, אתם בחרתם בזה, ממשיכים לבחור בזה, וגם אם אין בחירות, יש דרכים אחרות להוריד משטר. אם אתם לא מסוגלים לעשות את זה, אנחנו נעשה את זה, אבל לא בשבילכם. כי אתם בחרתם במוות, בחרתם במוות, אנחנו בחרנו בחיים, אנחנו עושים את זה בשבילנו, וכבן שלא הייתה לנו אשליה, אנחנו לא נכנסים לעזה בשביל העזאטים, אנחנו נכנסים לעזה בשבילנו. העזאטים לצערי ערב, שנים כבר בוחרים בחירות לא נכונות, את הכיפשות אי אפשר לנצח, ואנחנו נעשה את מה שנכון וטוב לנו, והשאלה היא, האם באמת נכון וטוב לנו להיכנס לעזה, ואני לא מבין בזה מספיק. אולי נסיים עם משהו קצת יותר קל, אלישע. יש תוכנית מאוד פופולרית, פרדה, הרבה אמריקאים ראו את זה, אני לא בטוח שאתה ראית. תוכנית בדיוק על מאבק של ישראל מול מחבלים פלסטינאים, מול חמאס וכו'. סדרת מאוד מאוד טובה, מאוד מקצועית, ויש תסחיטאים, יש כאלה שקופאים תסחיט, התסחיטאים, כך סיפרו לנו, של פרדה, כתבו תסחיט בדיוק כפי שקרה בשבילי באוקטובר, והציגו את זה למפיקים, ועשו דיון, ואמרו, ממש לא מציאותי, חבר'ה, זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות, זה פנטזיה, אנחנו לא נלך, לא נלך עם זה. זה תסחיט כמעט בדיוק מה שקרה, מה שקרה בפועל. כן, כן. וזה, אני רוצה לראות את האור שבה אמירה הזאת לרגע. אני חושב שיש פה איזושהי אמירה, כאילו המפיקים באו ואמרו, לא, לא יכול להיות, לא יכול להיות שיש פה איזשהו כוח שככה צמא דם, וכל כך רוצה להרוג חצי מפשע, לפגוע בתינוקות, בילדים, בנשים, בלוותר גופות וכו', וכו', וכו'. לא יכול להיות, זה לא יכול להיות. אשרי העם שלא מעלה בדעתו שבני אדם יכולים ככה להתנהג. לצערנו הרב, אנחנו שמתפקחים ומבינים שיש אנשים שיכולים להתנהג ככה, הם לא בני אדם, אני גם לא הייתי קורא להם חיות, כי זה אלבון לחיות, מפלצות, כן, לחיות מפלצות, ולצערנו הרב, אנחנו למדנו בשורנו, שכן, יש אנשים שהם לא בני אדם, ויש לנו אחריות בשם החיים, בשם החיים, לעצור את שוחרי המוות. יש כאלה שמפרשים את הערך, העניין הזה, לקדש את החיים, מפרשים את זה כחולשה, ושולחים לנו מתאבדים, שהם מקדשים את המוות. זה טעות חמורה, אלישע. זה עוצמה שלנו, כי אנחנו רוצים לחיות, ובסופו של דבר, כל בן אדם רוצה לחיות, ולא למות. למות כל מה שיבטיחו לו, גן עדן ותולות וכולי, אדם רוצה לחיות. זה העוצמה שלנו, וזה הערך שיגבור, בסופו של דבר, לא במלחמה. אלה שמקדשים את החיים, על פני אלה שמקדשים את המוות. חד משמעית. כרגע קשה לנו. כרגע חטפנו מכה נוראית. ראינו זוועות שלא יאמנו בכלל. ובסופו של דבר, תמיד אלה שדבקים בחיים, בוחרים בחיים, תמיד בסופו של דבר יגברו. לא במקרה, ישראל היא מדינה כל כך מיוחדת, תוססת, חיה, בעוד שמסביבנו, מסביבים על כל מדינות ערב שמסביבנו, מדינות נכשלות, מדינות, כי מי שלא מקדש את החיים, במובן העמוק ביותר של המילה, גם האדם האינדיבידואלי, אבל גם את החיים במובן הגבוה ביותר והגדול ביותר, בסופו של דבר, יחיה בעוני, בבערות, ובסבל מאוד גדול, כפי שאנחנו רואים, זו השכונה שבה אנחנו נמצאים. טוב, בנימה, ספק אופטימית, ספק פסימית, אנחנו כנראה צריכים לסיים. שלמה, תודה. ושנמשיך לדבוק בחיים, ונמשיך להתעקש, להביא ברכה, גם כשהוואת הברכה יכולה בשלב ראשוני גם להכאיב. אמן, אמן, אמן. להתראות לכולם. תודה.