מירה קדוש 27.9.23

רדיו-קול לטיונה, להרגיש בבית 106 FM נעים לאוזן תוכנית רעיונות ומוזיקה עורך ומגיש, שלמה ברזילאי יש לך הכל, אבל אין לך מותך הם צועקים שאתה מלך, ואין פה ממלכה לתת גיבור ולנצח מלחמה אבל תמיד נופל בקרב מול עצמך יש לך הכל, אבל אין לך מותך אתה מבין שאתה אבן, עובד על עצמך ואין שום סך שינצח אל המקרב מי שיעוף איתך, רק יתפסק איתך עד שתבוא הרוח הטובה יצא לתת ותקלף ממך קיפה חל קליפה, תרשה לעצמך לגדול כנף ועוד כנף להיות נלך פחד, למות מעבר יש לך הכל, אבל אין לך מותך רק צועקים שאתה מלך, אז אין פה ממלכה לתת גיבור ולנצח מלחמה אבל תמיד נופל בקרב מול עצמך עד שתבוא הרוח הטובה יצא לתת ותקלף ממך קיפה חל קליפה, תרשה לעצמך לגדול כנף ועוד כנף להיות נלך פחד, למות מעבר עד שתבוא הרוח הטובה יצא לתת ותקלף ממך קיפה חל קליפה, תרשה לעצמך לגדול כנף ועוד כנף להיות נלך פחד, למות מעבר הערב יש לי את הכבוד והעונג לראיין את המשוררת מירה קדוש לרגל השקת ספרה שלוחית ספר שגרי השלוחית של מירה קדוש הוא תפיסת קניין ובעלות מחודשת אנשיותה, יצירתה, שפתה ותרבותה מירה קדוש, ילידת ירושלים, בוגרת אחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב ומוסמכת בהצטיינות במחלקה לספרות משוואה באוניברסיטת בר אילן מירה בעברה, שימשה כמורה לספרות ומחנכת, כיום מנחה סדנאות כתיבה, יוצרת בשילוב תרפיות ואומנויות ערב טוב מירה ערב טוב לכולם, שמחה להיות כאן אני רוצה לספרי בבקשה על ילדותך והחוויות שזכורות לך מבית הספר ועל תקופת לימודייך באוניברסיטת תל אביב ובר אילן נולדתי בירושלים כמו שציינת בשנת שישים ושלוש, חורף קר, מושלג, עצה, שזיף שהיה ככה, בחצר הבית היה עירום לגמרי מן השלכת ההורים שלי ניסו קודם כמובן, כשאמי בעצם הגיעה ממושב בדרום, נבחרת את הדמידה המצטיינת והיא הגיעה לאבלין הדרוטשילד אבא שלי היה אלמן עם ארבעה ילדים ובדרך כלל זו הדרך, למרות פה הרגילאים המאוד גדול שביניהם הם נישאים, למרות התנגדות המשפחה ולא מעט קשיים הם בסוף נישאים אני נולדת בירושלים ואימא שלי משומה, מחליטה לתת לי את שם האישה המתה, שם האישה הקודמת של אבי מירה שם שאני ככה נוסעת אותו, כמו איזה זרק קוצים לא כל כך קל ופשוט, זה כמו איזשהו עול או ניר ויכרון שאני בעצם הולכת ונוסעתי מי, לאדם שאני בעצם מעולם לא הכרתי מתח בבית קצת כי יש קולות שונים, הפער בין הילד הגדול לאימא שלי הוא שמונה שנים, לא יותר, משפחה סבוכה, כלכלית המצב הוא מאוד מאוד מעיק אנחנו בשכונת הקטמונים בירושלים, אימא שלי כשהייתי בת שנה וחצי מגיעה לאשדוד לאיזשהו ביקור קרובים, אשדוד פורחת, כיפי יפייה, חופי ים מטורפים סוג של הוואי מול ירושלים, הכבדה, המכבידה, האפורה, הקשוחה והיא שלחת להביא הודעה שהיא לא מתכוונת לחזור אם הוא רוצה, שימכור הכל ויגיע לאשדוד, וזה אכן מה שהוא עושה, בא שוב בשם האהבה והם סוחרים בית ברחוב השלדג ואמא שלי שם פותחת לראשונה באשדוד גן ילדים פרטי, כל הבית הוא כמעט מרחב של גן, הסלון כל כולו גן, יש לנו מין חדר קטנטן שאני כנראה ישנה שם איתם, ואני גם כחלק מילדי הגן, אלא שאימא שלי בעצם מחליטה שהיא לא יוצרת איזושהי הפרדה ביני לבין שאר הילדים אין העדפה, אין תחושת עליונות, אין שום כלום, הילדה הזאת ככל הילדים, והדבר הוא קשה ומעיק, היא מקבלת את כל ילדי הגן ככה באהבה, בחיבוקים, מתרפקת ואני הילדה הזאת שנשארת שם אין ללכת הביתה, כי הבית הוא הגן, ואין איש יבוא לקחת כי הגננת שם, והתחושה הזאת של משהו מאוד מעיק או משהו שיוצר איזושהי הסתגרות מוביל, איזושהי התבוננות מאוד חדה, מאוד רגישה, מאוד כואבת קצת על העולם מין תחושת בדידות כזאת קיומית שהופכת להיות מין סוג של אבן בוחן שדרכו אני בודקת ובוחנת את העולם יש איזשהו עץ ברושים קטנטן שנמצא שם על קצה הגינה, ואני ככה נכבד שם לא מעט פעמים, מציצה על גינת השכנים, שם יש משפחה, שם יש נורמליות, שם הדברים מסודרים אני לא הילדה או האחים האלה שבאים מדי פעם לבקר והם נמצאים, לא נמצאים, מגורשים, לא מגורשים, סיפור חיים שאני לא כל כך רוצה להיכנס אל תוכו אבל ההסתתרות שם בעצי הברושים, התחושת חסר קיומי הזה בעצם יוצרת איזו רגישות מאוד גדולה אל העולם ומתוך המקום הזה אני מתבוננת אחרת אני כל הזמן בוחנת את החיכוך הזה שביני לבין העולם מה הולך שם אז אני רוצה לרגע לעצור, אני אקרא שיר שנקרא ילדות שמדבר היטב את המקום הזה של להיות בת הגננת הייתי בת הגננת, בבית שהיה לגן ילדים, יודעת רק חום מבין הצבעים, לא משחקת בובות, לא מאמינה אגדות, אזור ב' ברחוב השלדג בת הגננת, קרוסל המסתחררת, בגן שאין ממנו הביתה, בבית שהוא גן ילדים, ומדי יום הבאים אלחק נאספים, רק לא היא, הילדה שבגן והייתי נכבד בן ברושים, תמיד מחוץ, תמיד בן, תמיד ליד, ולוחשתי בקרני השמש הבוקעות הפלולית, הנוגעות בי אור אל בשר, ולא ידעתי שהחצה את הלבד בשירות דמיוני אל ערי הזהב שעל הקט עבדות מעצמי, כוכבים מזרחים באפר, שהטעם טעם ילדות, כשעינק בי שבי לחלב. השיר הוא בעצם כמו שיר מכונן של איך אדם הופך את המצוקה הילדית שלו לאיזשהו כוח פורש של כתיבה, של יצירה, של התבוננות אחרת, מאוד מאוד רגישה אל העולם ומתוך זה מתחילה להיות איזושהי תנועה של מרגע שהתחלתי ללמוד לקרוא, אז אני קולקולי בתוך העולם הזה של הקריאה, בית ספר יסודי, אני זוכרת בכיתה אביו שאני שולחת איזשהו חיבור שביקשו מאיתנו לכתוב על הסתיו ואני את כל הגיגי ליבי ורוחי ורגישותי מחלחלת פנימה והמורה מקבלת את זה ולא מבינה, זה אמור להיות משהו מאוד סטנדרטי והילדה הזאת משתוללת עד שיט והיא ככה מהירה לידי בציניות אבל אני בשלי יודעת שמה שאני עושה הוא מאוד מאוד נכון בית ספר תיכון באשדות, בגיל 17 מגיע אלינו אל בית הספר חוזר בתשובה דוקטור לחימיה שככה עושה איזושהי מהפכה מאוד מאוד משמעותית בחיי בית הספר לא רק תלמידים חוזרים בתשובה, גם הרבה מאוד מורים, נוצרה מן תנועה די המונית כזאת של לדעת, זה היו תקופות שברכתי מהבית והייתי בירושלים לא מעט ונסעה ככה ללמוד, להכיר לדעת יותר את כל מה שקשור לעולם היהודי אני מתלבטת אם להתגייס או לא להתגייס ובדיוק נפתח גם איזשהו פרויקט ייחודי ארצי של בני נוער שנשלחים חתי שנה לארצות הברית ואני עוברת מסננת מאוד מאוד קשוחה של מיון לא נבחרתי בגלל האנגלית המשובחת שלי אבל הוא שאל מה הספר האחרון שקראת ואז היה לי מקום להפגיז, שבתי וסיפרתי על הנובלה של טולסוי מוטי וניליץ' והוא ככה נשאר פה אורפך, ילדה בת 17 מדברת אקסיסנציאליזם ומדברת עמוקות על העולם ועל נשמעות ועל חיפוש נשמעות וכן הלאה ואני לא נוסעת, אני מתגייסת לאחר לבתים קשים ואני משקי תשכן, הציעו לי להיות בשייטת באתלית אבל אני אידאולוגית, החלטתי שאני מגיעה להשדוד, מגיעה לציס דלק בהשדוד, אנשים קלאב עם בעיות תש איומות ונוראות ממש, מחריד, מקרים קשים מאוד ואני שם מטפלת, בתחילה עכשיו תלמוד פסיכולוגיה אבל בסופו של דבר אחריה ההיסחפות הקשה פנימה אל תוך מצוקות אמושיות קורות לב ממש, אני מחליטה שאני כנראה אלמד משהו אחר ואז אני גם שם מכירה את מי של הימים הפך להיות בעלי, אב ילדיי, מסיימת את השירות הצבאי וישב אחר כך נרשמת לחוג לתורת הספרות הקלאבית באוניברסיטת תל אביב חוג שבאמת הכי מוצלח, הכי עמוק, נותן כלים לפרשונות ספרותית וכירות עם יצירות ספרות באופן מאוד מעמיק, כולל תיאוריה ספרותית והתבוננות מאוד עמוקה על העולם הספרותי אבל המעבר הזה בין ילדת הפרובינציה של אשדוד עם תיק שחור מהשוק של אשדוד ומי שמגיעה אל אותן בנות חטובות, יפות התואר עם המכוניות והתכשיטי זהב ותיקי האור שם שבאות יותר להיראות מאשר ללמוד, יוצר איזושהי שתיקה מאוד מאוד גדולה הלימודים אהובים אבל אני מוצאת את עצמי שותקת לפעמים ימים שלמים ככה זרה מן הזר ואני לא בכדי כתבתי את זה בשיר שלוחית, באמת זרה מן הזר, לא מוצאת מקום ומשהו מן התודעה המזרחית שלי ככה מתחיל לפרוץ כולל העניין הדתי שהוא ככה עוד מנקר ואני לא יודעת איך לבנות איזה משהו שלם מתוך הדבר הזה זהו אני סיימת את הלימודים תוך כדי שילוב של עבודת מלצרות כי לא היה כסף, בורחת מלימודים לא מעט כדי פשוט להתפרנס, אני ניסית בתום שנת לימודים אחת, אני לא אזכח סצנה בספריה שאני מגיעה רוצה להשאיל ספר ואני אומרת לה קדוש והיא כותבת קדושמן כי היא לא מסוגלת אפילו לקלוט שיש גם קדוש בעולם אז הזרות אני לא יודעת אם זה משהו שהופגן כלפיי כמו משהו שאתה מרגיש שהוא משהו בדמך זורם ואתה אפילו לא יודע לתת לו איזה שהוא תרגום מילולי עמוק אינטלקטואלי זה נשאר כמו איזה הוויה אמורפית כזאת שאתה לא יודע איך להתייחס אליה אני מתחילה ללמד בשדות ספרות ועושה חייל באמת אני הופכת להיות סגנית מנהל בית ספר מובילה תוכניות חינוכיות מאוד מאוד אני מסיימת עושה תעודת תורה מגיעה לבית ספר תיכון באשדוד באמת עושה חייל כמורה ותלמידים הולכים שווי כי יצירות ספרות בשבילי לא הופכתי אני מחנכת לערכים דרך יצירות ספרות אני פותחת פריזמה אל האנושיות אל היות אדם דרך יצירת ספרות אני מוצאת את עצמי לפעמים נרעדת עד כלות תוך כדי לימוד יצירות כאלה ואחרות לפעמים הייתי אומרת להם כי אתה תתבט אני צריכה רגע למטה לרדת נרעדת כולי מסתובבת מתוך התרגשות של הוראה וחוזרת ללמד תלמידים שלא קרו מעולם עד היום בקשר איתי אני חייבת לומר שבכל מרגעים הקשים של חיי אני מקבלת טלפון מצלמיד שחינכתי ואז הוא לא יודעת איך הוא השיג את המספר הוא כבר היה אדם בוגר ואז הוא אומר לי אני חייב להתקשר הייתי חייב להתקשר והייתי חייב לומר לך שאין יום בחיים שלי שאין משפט מילה איזה תובנה שבאה ממך שלא ככה צצה ומעירה לי את היום עם האלס כמובן אז אמרתי אם יש גן עדן אז כנראה שזה שם מחליטה ללמוד באוניברסיטת בר אילן לתואר שני עם מחשבות לדוקטורט מתחילת הלימודים שם גם שם עושה חי להצטיינות וכאלה אבל משהו ככה משתבש לי משהו לא מתיישב נכון אין לי הסבר מושכל לתהליך הזה שאני חובה ואני מחליטה לעשות איזושהי תפנית ולחזור בתשובה משהו מתורת רבי דחמן ככה מחלחל אל תוך העולם שלי ואני קוראת אני טיפוס למדן אני ממש שחלטנית מאוד בכל מה שקשור ללמידה ומתחילה להתפתח אל כל העולם הדתי אבל כמו תלמיד חכם זאת אומרת הולכת ומתנתקת מקריאה ספרות מערבית שהיא באמת משהו שאני עונקת והופך להיות חלק מרקם הבשר שלי ממש אז זה כל מוסת הצידה וזה מתחיל גם להיות מאוד קבדני מאוד מרוחק מאוד אני כבר אותה מתפחת ואני סגנית מנהל באותם ימים וחברות ככה רצות למנהל ואומרות לו תראה זאת הייתה בקדמת הבמה הפכה להיות טליבן לא מדברים איתי תקופות ארוכות כי אני פתאום הפכתי להיות חושך אבל אני בשלי אני בשלי זאת אומרת אני עדיין מורה ומנסה לשלב את עולם היהדות אל תוך הספרות ולעשות מין משמש אחד שלא תמיד מצליח להיות מאוד הרמוני ובסופו של תהליך זה משהו שמחולל איזשהו שבר בחיים הפנימיים שלנו בבית של תהליך הולך של ניתרכות בעצם מהאיש החייתי איתו. הסיפורת שלמדת באוניברסיטת תל אביב את חשת מין כזה מרחק בין כל אלה נותנת את הדוגמה שהם באים עם בגדים נוסצים ואת באה עם. מה שרציתי לשאול האם גם בבר אילן הרגשת אותו פער. מה שיצר גשר אל בר אילן זה דווקא עניין הדתי. פתאום הרגשתי שהכל הדתי הזה שככה מתעורר ומקבל תנופה והאמת היא שהגיע אלינו איזה שהוא פרופסור מהסורבון באותם ימים באחד מהשיעורים של תואר שני. לילה חושך כולם מתים להגיע הביתה הוא פותח את הדלת לא מה תוכנית הלימודים מה עשיתי לבוס מי אני מה אני. אני לא אכנס לסיפור הזה שהוא ארוך עמוק מאוד שמטלטל עד היום את החיים שלי ובעקבות הסיפור הזה אני עושה תשובה אני מחליטה ללמוד לחזור ואני כולי בעניין חסידות. חסידות זה המיית הנפש והדיאלוג המאוד עמוק שבין אדם לבין בוראו זה המקום הזה של להיפתח אל הטבע אל העולם אל הניגון אל השיח אל הדיאלוג ולנהל איזושהי פרשת תהבים מאוד צדוחה בפטלטלה עם רבונו של עולם שאני עד היום מנהלת. טוב אני בשוטך רוצה לעבור לשיר שנקרא שלוחית שהוא בעצם השיר שפותח את הספר שכתב ספר שלוחית הוא בציג נערה שנקראת בין השפה ותרבות הוריה לבין התרבות שהייתה דומיננטית אז בארץ שהדירה כל דבר שהגיע ממזרח. כיצד היום במרחק הזמן את רואה את עצמך אז כילדה? ואני מגיעה לאוניברסיטה ומשהו מהתודעה הזאת הולך ופורץ אבל אין לי תמלון של זה וזה מן געגוע למשהו שאתה אפילו לא יודע למה אתה מתגעגע וזה הכי נורא זה כמו משהו שרוכש בך בדם אתה אומר יש בי משהו אחר אבל מה ואין לך מילים למה הזה חוץ מאיזושהי שערה פנימית שמבקשת נוכחות בתוך העולם בתוך זהות שלך. ולאט לאט זה ככה מקבל ביטוי לא שלם אני לא יכולה להגיד שאני מנציגת דעות המזרח אני יכולה לדבר את הקול האישי שלי ביחס לזהות שלי וזה קול שצריך לשמע זה אדם שבעצם קרוע בין תרבויות כי אין לי לגמרי את התרבות המערבית אני מאמצת אותה לחכי לא נולדתי אל תוכה. התרבות המזרחית הייתה סוג של הכחשה משהו ששם נמצא לא מדברים אותו אבל ככה הוא נמצא בערפל הוא נמצא בסביבה ואני סוג של בת פלי בית כל הקרע החברתי הזה הופך אותי באמת לאדם זר אני זרה לתרבות המערבית כי היא לא באמת שלי אני זרה לתרבות המזרחית כי אני באמת לא ינקתי אותה. לא ינקתי זה לא שלי ממש ואני כמו בן תרבויות כאילו אדם שכל הזמן במסעיו ביניים כמו איזה זה אפילו לא זה חסידה אבל עם שתי רגליים מקרתאות זה הסיפור. אני ברשותך רוצה להקריא כיתוע קצר מהשיר שלוחית דרגה מוגברת של שלוחית ששפת תימה אינה יודעת תימהון מערבית בטית נלחשת רק כשהזקנה מגעת. בת שבע עשרה נתפרמו תרם נודו ערי האטלס פנים הנפש הברברי נבל עם בו רמת אביב אלפי סטודנטים אחת ושניים ביטון. אני הלכתי על הביטון כי הביטון זה אני אני אסדיר חטי שנייה כל פעם היה לנו בעיה עם התשלום ופעם היה אז המחלקה הכלכלית של האוניברסיטה הייתה בקצה האוניברסיטה. לבקר שם מי שרוצה את חיית השלום וכן הלאה והיו פעם דפי מחשב אתה זוכר כאלה נקים אלה שמוציאים חורים בצד ואז יכולתי לראות שאנחנו שני ביטון היינו כנראה שני בנים. אתה מבין גם אתה כמעט לא נמצא זה לא רק שהכל שלך לא נשמע הנוכחות שלך לא קיימת כמעט. לא קיימת לא קיימת לא קיימת. אני רוצה להשמיע עכשיו שיר שנקרא חלוף הזמן. אני חושבת שאתם תוכלו להרגיש דרך המוזיקה המאוד מלנקולית את התחושת עצב כבדות השיר נכתב עם אותה של לימי ממחלה קשה. היא נפטרה בגיל 63 ויש פה סצנות ממש של תחושת חיות שאני בטרם אותה היה איזה פרח שהריחה ואני הנחתי את הפרח לנשמר בתוך ספר. וככה הפרח נמצא ויש גם סצנה שאח שלי הולך לבקר אותה בבית החולים וכל מה שיש לה להראות לה והם מסתובבים במסדרונות ועם כל החולי ועוד רגע מוות היא באה ומראה. והיא מסבירה לו כל קו מכחול אז מותר לאדם גם ברגעים המאוד קטנים של חייו או המאוד גדולים אלוהים ידי המעלה אנחנו הולכים. חלוף הזמן. בפרח השמור מוצלצל חבויה נשמעת הפרח חלוף הזמן. היא בשעלי כותרת ודמעת אך מתיקות לחרד עוד מדפים עולה די במבט חתוך. מסלימנים להקיף תורכים לביקרות די לחלום עליהם. אין שירוך להתרגע למעלה חלד עליהם. אין שירוך להתרגע למעלה חלום עליהם. אין שירוך להתרגע למעלה חלד עליהם. מפרש כל קו נקרון נושק לי על נפחים די במבט חתוך. מסלימנים להקיף תורכים לביקרות די לחלום עליהם. אין שירוך להתרגע למעלה חלום עליהם. היו ימים של פחד נופל. חודך מוחי כבר הוריד לי. אך יד מימה לי שותה. סוף ראשי כולה שיש חיי. אין שירוך להתרגע למעלה חלום עליהם. אין שירוך להתרגע למעלה חלום עליהם. איך את מגדירה את הפואטיקה שלך? השירה היא בראש ובראשונה סוג של דיאלוג פנימי מאוד עמוק עם כל כוחות הנפש שבי. תמודה קולקטיבי וקהילתי ומשפחתי ואישי וחוויות וזיכרונות. מן איזושהי התלת אלומת אור אל תוך הזווח המאפיל הזה. לב המאפיליה שנמצא ככה בתוך הנפש פנימה. והניסיון לתת גוף שירי מאוד מדויק לבליל הזה. לתוך ההתרחשות הפנימית המאוד מאוד סוערת שיש בי. זאת שירה שהיא לירית. זאת שירה אישית, נותנת מבט אל העולם הסובייקטיבי. אבל יחד עם זאת היא גם... יש בו משהו אוניברסלי כי היא נוגעת גם בכך ובכם. כי היא נוגעת במישור האנושי הכללי. היא עוסקת בסוגיות של אמונה, של אהבה, של מיניות, של זהות, של חיפוש פנימי, של משמעות. זאת אומרת הרוחב היריעה של היצירה הוא באמת מנעד רחב מאוד של נושאים. ויש כאן איזשהו קשר שאנשים מוצאים בו משמעות. עוד דבר שמאוד חשוב. אני חושבת גם שאני הולכת פנימה. רבי נחון מדבר בעצם על נקודת האמת. זו אותה נקודה עמוקה מאוד שנמצאת בלב האדם. והוא אומר שאם מדברים מהנקודה הזאת, בר השיח שלך יכול להקשיב. אז אני מנסה לכתוב מהמקום הזה כדי שהקורא שלי יקשיב. ככה באמת להמיע את השירה שיוצאת ובוקעת החוצה. זאת שירה מאוד אינטנסיבית עם הרבה מאוד פעלים. היא מאוד דינמית בתנועה מאוד סוערת של רגש כל הזמן. זה אינטנסיביות בלתי פוסקת. הרגש כל הזמן מחפש את הדיוק שלו והמילים מנסות ככה לתת לו דיוק. דבר נוסף זה המוזיקליות. זאת אומרת אני באה ואומרת שכל שיר יש את המוזיקליות שלו. כמו כל ילד שמביא את הייחוד שלו. כל שיר מביא את הייחוד המוזיקלי שלו. אז באמת כל שיר יש איזשהו מקצב שאומר אותו. כל שיר יש את הקול הייחודי שלו. ואני ככה עמתה אוזן על הקולות האלה. ומנסה להביא אותם בצורה הכי מדויקת שאפשר. זה המקום. אז אם ככה הזכרת את הייחוד המוזיקלי של כל שיר. אז מפה באה השאלה למה לא הלחינו עוד שירים שלך? הלחינו עוד שניים. זה מה שדורש? נכון. העניין הוא שיש הבחנה בין פזמונאות לשירה. זאת אומרת הפזמונאות היא יותר מובנית. יש פזמון חוזר. כאן הפזמונאות כמובן. המבנה מאוד סדור של הבית. ואחריו הפזמון. והשירה שלי ככה יותר נותנת מקום. לאיך אני מבטאת באופן מדויק לחלוטין את אותי. את המקום הזה שבתוך הנפש. שבתוך הנפש מבקש לדבר את עצמו שירה. אז אם יש פתאום שורה קטועה ובית של חמש שורות או תורי שיר. אז אני הולכת לשם אם זה מדריק את האמירה. אז המוזיקליות היא באיזה שהוא אופן מקבלת גוון מאוד ייחודי. טוב, שאלה נוספת. איפה השירה פגשה אותך לראשונה? ומה תפקידה של השירה בעינייך? אני יכולה להגיד שכתבתי שירה בגילאים מאוד צעירים. וזה נשאר בנגרון? רגע דקה, מסוררת שמאוד אהובה לה. כשהייתי ילדה הייתה מריאמי אלנד שטייקליס. המקראטיה, המון שירים שלה ככה ממש. מאוד אהבתי. ממש כילדה קטנטונת. כתבתי בנערות המאוד צעירה שלי. בגיל 16-17 זה היה ככה יותר אינטנסיבי. ממש שירה. לימים, ואני מדברת על לפני שנתיים. פגשתי שוב חבר ילדות, חבר נערות. שהתברר לי בדיעבד וזה היה מין לקונה כזאת. שכחתי לגמרי שנתתי לו כמתנת יום הולדת. מחברת שירים שכתבתי בגיל 16. הוא שמע את המחברת השירה הזאת 40 משהו שנה. הוא אמר לי עברתי שמונה דירות. זה תמיד מתחת למיטה שלי. וזה עובר איתי מבית לבית. כשגילו פתאום שאני משוררת אז הוא אמר. מירה תמיד הייתה משוררת. ופתאום זה גם לדעת להכיר בעצמך את מה שנועדת להיות. וזה מין הכרה די מצלטלת. כי אמרתי אני זאת, אני זאת, אני זאת, אני זאת. אני אהיה מטפלת בזה. אני מורה לזה. והיה שלב שלפני 3-4 שנים. אמרתי לא אני לא. אני משוררת. זה מה שנועדתי. זה כל שנועד להשמיע את עצמו בעולם. זה מזכיר לי זה כמו צייר שבילתתו צייר איזה ציור. לימים הוא נהיה מפורסם. הוא מחזיק ציור תשמע. הנה ון גוך תראה מה הוא צייר פעם. אז יש לך שירים שלך. כן כן כן שירים מאז. בגיל 16-17. 16 כן מדויק. במים נגעות. כן גם בתחושת בדידות וזהות. ואהבה נכזבת. אבל גם אז איזושהי התבוננות מאוד מרמיקה לעולם. לפעם לא בחריזה כזאת כי היא מתקתקה. זה תמיד התבוננות רחבת מעור. ומסתכלות ככה שבודקת יותר לעומק את היות אדם. תצייני שם של משורר או משוררת שהיית רוצה לשבת איתם ולשוחח. האם יש לך מנטור שמסייע בעדיך בחלק מהשירים? אז מנטור אין לי. מעולם לא היה לי ואני שמחה שאין לי. זאת אומרת גם עבודת עריכה לספר יותר משהייתה עבודת מנטור. מה שנעשה ובאמת אני מוכירה תודה עמוקה מאוד מאוד לאילן שיינפלד עורך הספר. שהוא באמת איש מופלא. אבל הוא לא נגע בה. הוא לא נגע. אחד הדברים היפים שהוא עשה זה פשוט לתת מרווחי נשימה. אמרתי שהשירה שלי היא אינטנסיבית עד כדי חוסר נשימה. והוא בא ואמר לי צריך לתת לקורא מרווח לנשום. מרווח למקום הזה שהרעיון, הנושא, התאמה שאת ככה כותבת אותה. הוא יוכל להבין פני אוויר. יצרים מרווחים. אז הוא יצר מרווחים. והמרווח פתח את זה כמעט לשיר אחר ואני סופר מודה לו. זה היום משהו שקצת אימצתי אבל באמת הוא עושה עבודת עריכה מופלאה. רגע, לא ענית עם איזה משורר. נכון, נכון, נכון. הייתי רוצה מאוד מאוד להתפגש עם משוררת שכבר איננה בין המשוררות החיות. אני מדברת על זלדה. זלדה הייתה משוררת דתית קשורה לחסידות חבת. היא משושלת חבד. והיא פרסמה שירה לראשונה בגיל 53. אז אני קצת מוצאת הלימה בגיל. וכמובן גם במה שקשור לתמות, לנושאים שהיא כותבת. היא הופכת את הממד הרליגיוזי, הממד המיסטי של החיים, למשהו שנמצא בתוך הוויית החיים היומיומית. זאת אומרת, את יכולה להסתכל על קרן שמש שנוגעת בעלי של עץ אגס ולראות אלוהות שם. והמקום הזה של לחבר, לצרף, ליצור תחושת אחדות מאוד עמוקה שבין המשורר לבין העולם ולא רק, גם לדעת לכתוב את זה כל כך מדויק, כל כך עמוק, כל כך רגיש. להפוך את אלוהים לבר שיח מלווה קיומי עד כדי כך שהוא נמצא איתנו כאן. אז זאת גדולתה ואלווי, ויכולתי ככה לנהל שיח שם. אז רגע, וזה אני מבין, זה בא מתוך זה שחזרת בתשובה באיזשהו שלב. האם בגיל הצעיר יותר לא התחברת למשוררת כמו רחל או נעמי שמר? היא התחברתי ליהוד מנוער. קצת פחות. יונה, בואו לך ככה הישאירת עולמי. גם כן, היא משוררת עמקית שמאוד מאוד ככה פותחת תת ההכרה נפרסת. אכן, תת ההכרה נפרסת. באמת לגעת בעומק התת מודע ומה קורה לאדם בתוך תוכו וכמעט על סף. מקומות לא פשוטים, ולתת לזה מילים. אז היא, כן, בנערות ויותר מאוחר גם כן, משוררים נוספים. גם ביאליק, דן פרגיס, משוררים נוספים. היום אני גם מאוד אוהבת את תמיר גרינברג שהוא משורר ענק מבחינתי. אוקיי. עכשיו, איך אין את כותבת? האם את כותבת רק בבית, בפידת המחשב? או שאת מחברת את המילים בראש, בכל מקום, בתוך די נסיעה? כי היא בדרך כלל ישיבה בעת נסיעה, שאגב זה מאוד דומה מבחינת ההפלגה המחשבתית והרגשית. יש לי מין פינת סטג סנטונת בבית כזאת שאני די צמודה לספה אל מול חלון בסלון שנפתח אל הים. אז זה לא עולה את הפנים. אני אגיד משרבטת הדף שחור. לפעמים אני לא יודעת כבר מה אני כותבת. מרוב הוראה לב שנשפכים דיו אל דף. אבל אני בכל מקום כותבת. זאת אומרת, אני יכולה לנסוע. נסיעות מאוד עושות לי את זה. אני צריכה להיות במקום זר, ולפעמים הרבה מאוד דברים מתעוברים. אזרות היא מקום מטורף מבחינתי באופן יצירתי. שבת הורגת אותי, ושבת לא כותבת. וכל השירים, אחי... איך אתה באים שם? כן, באים. וכל העולם שלי מתערבל, מתארסל. קודש, חול... ואת לא מסוגלת לציפס קול אותם? צביתות מבית הכנסת, גודשים שבים, שאני גם מציצה בהם. הכל מתערבל לי שם. ואני לא יכולה, ואני גם לא זוכרת. כתבתי באחד מן השירים שקודש שיריי הוא לך. אז הקודש שירים שלי באמת בשבת הם נשא מתברך. אבל כשהיא יוצאת בשבת... לא, אני לא מצליחה לזכור. לא מצליחה לזכור כלום? שיר אלוהים, קרירים מטורפים, כי אני בסוג של מוזה. לפעמים גם בבית הכנסת התקרה מתאופפת, ואני בחיבורים מאוד עמוקים. וחיבורי שירה כאלה, וואו, כמעט נבואה שם. ואני לא מצליחה לזכור, וזה ככה כנראה ביני לבינו, זה קודש השירים לשם. טוב, אני רוצה לעבור דווקא לעיר שאת גרה, אשדוד. ואת סיפרת שאת פועלת בעיר לקידום השירה, ומשתתפת בפרויקטים עירוניים כיועצת ועורכת ספרותית. תפרטי אילו פרויקטים ומה מידת העניין שמגלים התושבים בפרויקטי ספרות או שירה? אני חייבת לציין שאשדוד באמת פורחת ומסגשגת תרבותית, ממש, בכל תחום אפשרי. ובעניין הכתיבה הספרותית, גם צעירים, גם גילאים יותר מבוגרים. ומה שיפר בפעמים זה היצירה של דיאלוג אומנותי בין אומניות שונות. לדוגמה, עשינו איזשהו פרויקט לפני שנתיים שאני דרכתי את קבוצת הכותבי שירה. הייתה קבוצה אחרת שהייתה להם מנחה של תיאטרון, והייתה קבוצה אחרת של בנות שצילמו. ויצרנו מין, אלה מהתיאטרון הכינו איזשהו, זה היה בנושא אוכל, ואוכל זה וואו, מבחינת האפשרויות הספרותיות, האומנותיות, כמובן הגסטרונומיות. אז אלה שעשו תיאטרון, באו וסיפרו על תבשיל ועל סיפור חיים, תוך כדי זה שהם מבשלות משהו. צילמו את האוכל, אלה שזה, והבנות או האנשים שאני הנחיתי, כתבו שירה. כתבו שירה, ועשינו גם תערוכה, גם ערוכה, גם מפגש תיאטרון, וכל החגיגה האומנותית הזאת הייתה באמת יוצאת מן הכלל מבחינת ההידהות שלה. תערוכה קיימת אגב עד היום. תערוכה נוספת, עשינו תכנות בחיים, עכשיו ממש לפני חודשיים. הנחיתי את קבוצת הכותבים, והשירים שכתבנו, וערכתי וכן הלאה. העברנו את זה למומחים לאומנות פלסטית, ציירים, אומנים, צלמים וכן הלאה. ויש תערוכה בשדות שנמצאת על יד התחנה המרכזית הישנה שהייתה שם. ואפשר לראות שיר בסמוד אלף ציור, וזו חוויה אומנותית באמת מרגשת. האומנות הופכת להיות חלק נגיש מחייה יומיים של האנשים. אתה הולך לקנות, אתה יכול לעצור רגע לקרוא שיר, להתבונן בציור, וגם האופק הזה נפתח, והנפליץ הזה מחולל תנועה פנימית מאוד עשירה, ועידוד יפה שבין האדם, קהילה, מקום, אומנות, זה מין חיבור שהוא יוצא מן הכלל מבחינתי. דבר נוסף וחשוב, אני עורכת ספרותית של פסטיבל אשדות שירה, התחלתי לעשות את זה בשנה הקודמת, ומשוררים טובים ומוכשרים מאוד מגיעים אלינו, ויש אצלנו גם הופעים אומנותיים. שלושה ימים של פסטיבל, היה לנו צ'ולי רנד, והיו טבנאים שהגיעו, ויורם גאון הופיע, והגיעו משוררים נפלאים כמו אגי מישול, ותמיר גרינברג, ובנימין שווילי, ועדן אביטבול, ועוד ועוד יוצרים ומשוררים, ואנחנו מנסים באמת להביא קהל של אנשים צעירים אל תוך המתגשים הזה. עשינו ערב מכווה לדוגמה לארס ביטון, הוא הגיע לגבורות, והזמנתי שתי קבוצות של תלמידים, והוא החליט שהוא מבטר על תשלום עבור ההשתתפות שלו, ושיקנו ספרים שלו, ובאמת כל תלמיד קיבל גם ספר שלו, אז היה שיח איתו, והייתה מבאסת אומנותית, והתלמידים לא רצו ללכת, ופתאום לגרום לילדים להיות פתוחים לעולם של שירה, ולהפוך משורר לסלברטי, זה באמת ימות הרשיח בפנתנו. אבל הוא יותר סופר, או שהוא גם משורר? לא, לא, לא, ארס ביטון סופר, אז אני נערכת עכשיו לקראת הפסטיבל הבא, דצמבר, וכבר אנחנו בונים גם ערב מכווה למשוררים כאלה ואחרים, ומתגשים אומנותיים, ווידאו ארט, ותערוכה שעשינו, ותהיה תערוכה שתהדה את שירה, ומופעים מאוד יפים, אז זהו, אנחנו בשלבים של לבנות את זה, וכשזה יגיע, אז אני כמובן אשתף. השאלה האחרונה שאני מבקש לשאול, האם את עובדת על ספר שירים חדש? האם חשבתי כיוון של ז'אנר אחר, סיפורט למשל? יש לי מספיק שירים לספר נוסף, אבל מה שנקרא, כשאישה יולדת תינוק, אז היא אומרת, רגע, אני אתן לו להביא את עצמו אל העולם, לומר את דברו, ואחר כך אני אזהה עוד אחד, כי כל אחד נושא איתו איזושהי אמירה. אני בינתיים עם שלוחית, אני מניחה שתוך שנה בערך אני אנסה ליצור את זה, אולי קצת פחות, ספר שירים בעזרת השמית ברכיצא עוד. אני כותבת סיפורט גם, פחות אינטנסיבי, סיפורט, סיפורים קצרים, שהחלטתי לכתוב, אבל אני ככה טיפה משתהה, יהיו כמה וכמה סיפורים קצרים שייתנו ביטוי לאיזשהו יום, שעה, שעה, שעה, שעה, 24 שעות, וכל סיפור ככה יתמקד על משהו אחר, אז אני ככה בשלבים של בנייה של הדבר הזה גם. דווקא הסיפור האוטוביוגרפי שלך, לדעתי, יכול למלא ספר שלם. טוב, אני רוצה להקריא לסיום ציטוט של אילן שיינפלד על הספר, ספר שלוחית. הספר שלוחית הוא מפה ראשי, סוחף ורב יופי, לחברות אינטימית סמיירוטית אל הנשיות, האימהות, אל הילדות הגזולה, אל שושלת האימהות המתות ואל מולדת אהבות העבודה, ויוצא מתוכן אל מימוש היצירה והייצר, אל האמונה בבורא עולם, ומעבר לו האמונה באדם ובהתמת חתירתו אל המיתות חייו. אני מבקש להודות לך על רעיון מעניין, תודה בשם כל המאזינים, ואני מקווה לפגוש אותך שוב בהשקת ספר נוסף. המשך ערב מצוין. אני רוצה להודות, סלומו, זכות גדולה להיות כאן איתכם. נעמתם לי מאוד מאוד בשירות השמי הכול להביא קצת את דברי אל תוך העולם, אז באמת, תודה מקרב לב. טוב, לסיום אני רוצה להשמיע שיר של אריה אדלר ואורלי ורדי, שני סיפורי אהבה, המלחין אופר המלמן. אריה אדלר אריה אדלר הוא אוהב אותה והיא אותו, זה נחמד. זה נחמד. זה נחמד. אבל האמת היא שהוא פוחד. והיא גם כן, להיות לבד. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. זה לא רומן, זאת סתם דידות. אל תהיה מודאגת, לא. זה לא עובד, זה לא פשוט. מן הסתם. מהכאב הזה לא נמות. אך גם לא נחיה בשקט. זה לא רומן, זאת סתם. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? אם אין פה פרחים וחינורות וקים שמנגנים. הוא אוהב אותה והיא אותו.